החלטה בתיק בש 559/05

זוהי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור דינו בת"פ 4005/05 של בית המשפט המחוזי בחיפה.

כנגד המשיב הוגש בבית משפט זה כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. על-פי האמור בכתב האישום, תקף המשיב ביחד עם אחרים את המתלונן וזאת במסגרת של קטטה המונית בליל ה- 31/12/04. על-פי הנטען בכתב האישום היכה המתלונן במכת אגרוף את המשיב וזה, כתגובה, הרים אבן גדולה מעל הקרקע וזרק אותה אל עבר המתלונן, פגע בראשו וגרם למתלונן לשבר דחוס בגולגולת. הפגיעה חייבה את אשפוזו של המתלונן בבית-חולים רמב"ם.

אין למעשה מחלוקת אמיתית בכל הנוגע לקיומן של ראיות הקושרות את המשיב לארוע המיוחס לו. למעשה, המשיב עצמו מודה כי היה מעורב בקטטה, אלא שלטענתו לא הוא זה שהשליך את האבן. עוד טוען הוא כי הגיע לקטטה בשלב מאוחר לאחר שהחלה וניסה להפריד בין הניצים. אין גם חולק כי בשלב כלשהו הוכה המשיב על-ידי המתלונן במכת אגרוף.

בטרם אתייחס לראיות כנגד המשיב אציין, כי טענתו של המשיב היא מסוג הטענות העולות בכל תיק של תיגרה המונית. בכל המקרים הנ"ל טוענים כל המשתתפים כי הגיעו לזירה רק כדי להפריד בין ניצים, וזו טיבה של קטטה המונית שמתחילה לעיתים ללא כל סיבה נראית לעין ובהמשך מצטרפים אליה כל הסובבים. מוכן אני להניח לטובתו של המשיב כי אכן הצטרף במטרה ראשונית לנסות ולהפריד בין ניצים, ואולם קיימות ראיות לכאורה לפיהן השליך אבן לעברו של המתלונן לאחר שזה תקף אותו במכת אגרוף שפגעה בעינו.

ב"כ המבקשת פירטה את טיב הראיות וצודקת היא כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את המשיב להשלכת האבן, ולו לכאורה. מובן, מעצם טיבה של תיגרה, כי קיימות עדויות שונות, חלקן סותרות בכל הנוגע לארוע. ואולם בשלב זה אין בית המשפט דן באמינות הראיות ודי בכך שיש בראיות, ולו לכאורה, כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירה.

ראשית יצוין, כי גם לפי גירסתו נפגע המשיב מהמתלונן. עובדה זו תומכת בעצם המניע שיש לו לתקוף את המתלונן. יתירה מזו, בתיק החקירה עדויות הן של המתלונן והן של אחרים, חלקם קשורים למשיב ומכירים אותו, המזהים את משליך האבן כאותו אדם שנפגע בעינו. ראה לענין זה את עדות המתלונן, את עדותו של בעל המסעדה אמיר עסאף, שראה את המשיב בסמוך למתלונן בעת שזה נפגע מאבן, עדותו של שרבל סבג הטוען כי ראה את המתלונן מכה באגרופו את המשיב ובהמשך את המשיב זורק אבן על המתלונן, וכן עדויות נוספות כפי שפורטו בטיעוני ב"כ המבקשת, עדויות אשר נגבו מעדים שחלקם ידידים של המשיב או לפחות נימנים על אותו צד בתיגרה שעליו נימנה גם המשיב עצמו.

יתירה מזו, הגירסאות הפוזיטיביות הקושרות את המשיב לביצוע העבירה, נתמכות בגירסתו של המשיב עצמו אשר טען בתחילה טענת אליבי, כי היה בביתו ביחד עם שני ידידים בעת הארוע. אותם שני ידידים נחקרו ומסרו גירסה שונה וקשרו את המשיב לארוע עצמו, כאשר תיארו אותו כאחד המשתתפים בארוע. מעבר לעובדה שעדויותיהם תומכות בגירסת המאשימה, הרי שיש בגירסתו השיקרית לכאורה של המשיב כדי לחזק את תשתית הראיות כנגדו.

בנסיבות אלו, ומבלי להתעלם מסתירות שקיימות בעדויות של חלק מהמשתתפים בתיגרה, סבור אני כי בשלב זה קיימת תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס ולו לכאורה סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירה המיוחסת לו. בהתאם, מתקיים התנאי המקדמי של ראיות לכאורה, כנדרש לצורך ביסוס עילת מעצר בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996.

בשים לב לחומרת העבירה ותוצאותיה, ובהתאם להוראות סעיף 21(א)(ג)(4), קיימת גם חזקת מסוכנות בכל הנוגע למשיב. לענין זה יצוין כי נפסק כבר בעבר שאבן, אשר משמשת לתקיפת אחר, היא נשק קר שיש לשימוש בו פוטנציאל של מסוכנות לחיי אדם. למרבה הצער, כבר הוכח בעבר שאבן המושלכת לעבר אחר עלולה להיות כלי נשק קטלני ובהתאם גם המסוכנות המיוחסת לאלו המשליכים אבנים. 

על זאת יש להוסיף כי העדים בתיק זה, לרבות אלו הקושרים את המשיב לביצוע העבירה, נמנים על בני כפרו וחלקם כבר הביעו חשש מעימות עמו והבהירו כי יתקשו להעיד. מכאן, שקיים חשש שבעצם שהייתו בכפר, שהוא כפר קטן, יש כדי להשפיע על עדים באופן שישבש את הליכי המשפט ויפגע ביכולת להביא ראיות בפני בית המשפט.

מכאן, שלכאורה קיימת עילת מעצר המצדיקה את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97,  מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98 ,  מדינת ישראל נ' אייל מלכא,  תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

למשיב שבפני אין עבר פלילי, למעט שני ארועים ללא הרשעה. מדובר בצעיר, בן למשפחה נורמטיבית, שכעת מצוי במסגרת של לימודים אקדמאיים. משפחתו הינה משפחה נורמטיבית ואין לפני ראיה או טענה כי הוא מעורב בדרך זו או אחרת בפעילות עבריינית או בעל אופי עברייני.