החלטה בתיק בש 548/05

כנגד הנאשמים/משיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים וכליאת שווא. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה זו בפני, שעניינה מעצרם של הנאשמים עד לתום בירור דינם בתיק העיקרי, ת.פ 4004/05 של בית המשפט המחוזי בחיפה.

על פי עובדות כתב האישום לווה המתלונן מאדם בשם מקסלר סכום מסוים ונותר חייב לו כ- 3,000 ש"ח. אותו מקסלר פנה אל הנאשמים ובקש מהם שיסייעו בידו לגבות את החוב. על פי האמור בכתב האישום הפעילו שני הנאשמים על המתלונן לחץ באמצעים שונים ובסופו של דבר מסר להם זה שטרות חוב בסכום כולל של
כ- 150,000 ש"ח וכן התחייב כי אם לא יפרעו השטרות ימסור להם את בית מגוריו.

המאשימה טוענת כי קיימות ראיות לכאורה ובנסיבות אלה, מבקשת היא להורות על מעצרם של שני הנאשמים. בא כוחם אינו חולק למעשה על האירועים אשר מהם מבקשת המאשימה ללמוד כי המתלונן נסחט. אלא שלטענתו יש לפרש אירועים אלו בדרך שונה ולמעשה אין לראותם כעבירות של סחיטה, זאת מעבר לטענותיו כנגד אמינות המתלונן.

בטרם אתייחס לראיות יצויין כי במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים של עבירות של סחיטה באיומים ובכוח, יש לבחון את חומר הראיות בדרך שונה מזו שנבחנות ראיות בעבירות הקשורות בגרימת נזק גוף, גרימת חבלות או בביצוע פעולות פיזיות מוחשיות כלפי אדם או כלפי רכושו. כבר נפסק כי לעבירות של סחיטה פנים רבות. איומים והפעלת לחץ על חייבים אינם בהכרח בדרך של איום בפגיעה פיזית ישירה בגוף, או פגיעה בפועל במאוים.

"יכול שהאיום יהיה בלשון רמזים, ישתמע בעקיפין מן הדברים או מן ההתנהגות, יהיה מוסווה בדברים תמימים, או בדברי חלקות ונועם - שאין להם, לכאורה, משמעות מאיימת - או יעלה מתוך ליטופים ומגעי חיבה גופניים אחרים. חשיפתו של האיום - כאשר אינו מפורש אלא מרומז, משתמע בעקיפין, או מוסווה -  מצריכה בדיקה זהירה של הרקע הכללי של הפרשה, אישיותם של המאיים ושל המאוים, ההיכרות בינהם לפני האיום, אם הייתה כזו, וגורמים נוספים."

ראה:   בש"פ 7683/99, חנניב נ. מדינת ישראל, תק-על 99(3) 641;

            בש"פ 6315/01 אוחנינה נ. מדינת ישראל, תק-על 2001(3) 937;

            בש"פ  7283/98 גמלט ואח' נ. מדינת ישראל (טרם פורסם).

כך גם במקרה שבפני. צודק הסנגור כי למעשה אין במעשים המיוחסים לנאשמים, כפי שעולה מחומר הראיות, אלימות גלוייה וברורה על פניה. יחד עם זאת, סבור אני כי מהתוצאה הכלכלית ניתן ללמוד על הלחץ שהופעל על המתלונן וכפועל יוצא מכך יש גם לפרש גם את מעשיהם של הנאשמים, מעשים המצביעים לפחות על ראיות של ממש להרשעתם בעבירה של סחיטה באיומים, וזאת גם אם לא יוכחו כל הרכיבים הנדרשים לעבירה של סחיטה בכוח.

אין חולק כי המתלונן היה חייב כספים לאותו אדם מקסלר. קיימת מחלוקת בכל הנוגע לגובהו של החוב ואולם מוסכם כי מדובר בחוב שנע בין כ- 3,500 ש"ח ועד לא יותר מ- 15,000 ש"ח. אין גם חולק כי המתלונן אינו חב סכום כלשהו לנאשמים עצמם. עוד מוסכם כי בסופו של אותו הליך בו התבקשו שני הנאשמים לסייע למקסלר לגבות את החוב מהמתלונן מוצאים אנו כי המתלונן חתם על שני שטרי חוב בסך כולל של 150,000 ש"ח כאשר על גבו של שטר חוב בסכום של 100,000 ש"ח רשם המתלונן הצהרה כי הוא מתחייב למסור את ביתו לידי הנאשמים, אם לא יפרע החוב.

הפער שבין הסכומים המפורטים על שטרות החוב לבין החוב האמיתי המירבי שקיים, מהווה בפני עצמו ראייה לכך שאין מדובר בהליך תמים של גביית כספים מחייב. אין בכל הסבריהם של הנאשמים או של ב"כ בפני כדי לספק הסבר מניח את הדעת לתופעה שבה אדם מוסר שטרי חוב בסכום הכפול פי 10 ויותר מסכום החוב האמיתי ואף מתחייב למסור את ביתו בתמורה לחוב הנ"ל. לטעמי די בכך כדי לבסס את הראיות התומכות בגרסת המתלונן לפיהם נמסרו אותם שטרות ובטחונות כתוצאה מהפעלת לחץ וסחיטה. כל טענה ולפיה פעל המתלונן מרצון חופשי וללא כל הפעלת לחץ היא, על פניה, בלתי סבירה ואינה מתיישבת עם ההגיון.

הכלל הוא שבבואו של בית משפט לדון בבקשה מסוג זה אין הוא בוחן אמינות של ראיות. במקרה זה סבור אני כי דווקא נחוצה בחינת אמינות וסבירות וזאת בהתייחס לגרסאותיהם של הנאשמים. נאשם מס' 2 טוען למעשה כי הוא כלל לא קשור לענין אלא רק התלווה לנאשם מס' 1 למספר פגישות עם המתלונן, כאשר לא היה לו כל תפקיד אקטיבי בפרשה. הסבר זה אינו מתיישב עם קיומה של שיחה בין נאשם 2 למתלונן, שיחה המצויה בתמלילי חומר הראיות (מט 325/04 מיום 4/1/05), תמליל אשר יש בו דיבורים מפורשים על חוב כספי ועל הפרת התחייבות המתלונן לפרוע את החוב לידיו של הנאשם 2. מעבר לאמור לעיל, נאשם 2 אינו מספק כל הסבר סביר כיצד זה בסופו של יום נחתם לפקודתו שטר חוב על סך 100,000 ש"ח כאשר על גבו של אותו שטר חוב גם התחייבות של המתלונן לפנות את ביתו. יצויין עוד כי באותו תמליל טוען המתלונן במפורש באוזניו של הנאשם 2 כי חתם על שטרות לאחר שהופעל עליו כוח ו/או לחץ והנאשם 2 מכחיש את הטענות ואולם לא אומר בשום שלב למתלונן כי אם לא התכוון לחתום על השטרות ולמסור אותם כי אז יוחזרו לו השטרות.

אוסיף עוד כי בשיחות המוקלטות קודם למועד המעצר, דהיינו, מט 327/04 מיום 3/1/05, נראה דווקא כי הנאשם מס' 2 דומיננטי יותר מנאשם מס' 1. בכל מקרה הסבריו של הנאשם מס' 2 בלתי סבירים, אינם מתיישבים עם התנהגותו כפי שהיא עולה מהחומר המוקלט ואינם מתיישבים עם התוצאה הכלכלית דהיינו, מסירת שטר הבטחון וההתחייבות לפינוי הדירה לידיו.

כך גם בעניינו של נאשם מס' 1 אשר מיד קודם למעצר טוען הוא כלפי המתלונן כי הנ"ל קיבל ממנו 200,000 ש"ח (מט 327/04 במע' 3). אין כל טענה היום שיש בכך אמת ומכאן ניתן להבין שמדובר באמירה שכל מטרתה חיוב המתלונן לפרוע חוב אשר אין הוא חב כלל.

אוסיף על אלו את כל האמור בעדויות המתלונן, עדויות שהן רציפות, המתארות סידרה של מפגשים והפעלת איומים כלפיו, עדות אשתו של המתלונן אשר הייתה עדה לפחות למפגש אחד בין הנאשמים לבין המתלונן, מפגש שבו נאמר ע"י נאשם מס' 1 לאשתו של המתלונן כי בעלה חייב לו 90,000 ש"ח. גרסת אשת המתלונן, כפי שפורטה בעדותה מיום 2/1/05, מחזקת את גרסת המתלונן עצמו. מעבר לכך עולה מעדותה כי הנאשמים פנו אליה או ניסו לפנות אליה במישרין ולהעביר באמצעותה תזכורות למתלונן בדבר החוב הכספי אשר לטענתם הוא חב להם. פניות אלו לאשתו של חייב, תוך אזכור העובדה שהנאשמים מכירים אותה, יודעים את מקום המצאה וכן מכירים ויודעים היכן שוהה ילדם, כל אלו, גם אם אין בהם שימוש במילות איום מפורשות, מצביעות על הפעלת איום והפחדה על המתלונן, וזאת באמצעות העברת מסרים עבורו דרך אשתו.

בשים לב לכל האמור לעיל, ובהתחשב בחוסר הסבירות של הסברי המתלוננים לתוצאה הכלכלית של מסירת החוב לידיהם, סבור אני, כי יש במכלול הראיות כדי להצביע, ולו לכאורה, על תשתית מספקת להרשעתם של הנאשמים בעבירה של סחיטה באיומים.

אבהיר לענין זה, כי חומר הראיות בכל הנוגע לעבירה של סחיטה בכוח, עבירה לפי סעיף 427 לחוק העונשין, אינו מבוסס באותה מידה כמו חומר הראיות בעניין העבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין מאחר ולא ברור מחומר הראיות כי אכן מופעל כוח פיזי על המתלונן, זאת להבדיל מהאיומים כלפיו.

כמו כן, סבור אני כי יקשה על המאשימה להוכיח עבירה של כליאת שווא לפי סעיף 337 לחוק העונשין, וזאת מאחר ומחומר הראיות לא ברור האם הכנסתו של המתלונן לרכב נעשתה  אך ורק באמצעות האיומים או שנכנס לרכב מרצונו ושם הושמעו כלפיו דברי איום. מעבר לכך לא ברור מחומר הראיות האם נמנע מהמתלונן לצאת את הרכב ומכאן שיסוד העבירה המגולם במילים "עוצר" או "כולא" מוטל בספק, ובסופו של דבר יוכרע על בסיס פרשנות של העובדות בנסיבות המקרה, כפי שיוכחו. ואולם לצורך הדיון בבקשה שבפני די בכך שחומר הראיות מבסס סיכוי סביר להרשעה בעבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין.