החלטה בתיק בש 5341/05

1.         תחילתם של ההליכים בבקשה שהגישה המשיבה כנגד המבקש, להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, על פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] תשנ"א - 1996. [להלן:" החוק"].

            כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת שוטרים, הפרעה לשוטר, התפרעות והעלבת עובד ציבור.  בכתב האישום נטען כי, במהלך התקהלות תקף המבקש את השוטר חיים יואל, שניסה למנוע ממנו להכנס לחניון ביהמ"ש, בכך שדחף אותו מספר פעמים.

            עוד נטען כי במהלך האירוע, העליב המבקש את השוטר בכך שאמר לו: "נאצים כלבים", וכי גם לאחר שהשוטר הודיע למבקש כי הוא מעוכב המשיך המבקש להתפרע, השתטח על הרצפה והתנגד לעיכובו בכוונה להפריע לשוטר במילוי תפקידו.

            בדיון שהתקיים ביום 13.05.05, בעת שהמבקש לא היה מיוצג (סירב לקבל ייצוג), קבעתי כי קיימות כנגד המבקש ראיות לכאורה, ואף קיימת כנגדו עילת מעצר, בשל מסוכנותו (ראה פרוטוקול ישיבת יום 13.05.05 מעמ' 9 ועד עמ' 13).

            עוד הוריתי באותה החלטה, כי עניינו של המבקש יבחן על ידי שירות המבחן, על דרך של תסקיר מעצר.

            מתסקיר שירות המבחן מיום 01.06.05 עולה כי שירות המבחן התרשם כי מדובר במבקש שהוא מגובש ועצמאי, עם מעורבות פוליטית ותפיסה אידיאולוגית, אשר לא הביע כל מצוקה סביב נסיבות מעצרו ולא הצביע על חלופת מעצר שיהא בה כדי לאיין את מסוכנותו.

            שירות המבחן הוסיף וציין כי בשל סרובו של המבקש להשתחרר בחלופת מעצר, בתנאים שימנעו את השתתפותו במאבק בו מעוניין הוא לקחת חלק  פעיל, אין אפשרות מבחינתם להעריך הפחתה בסיכון הצפוי ממנו, באם ישוחרר.

2.         ביום 07.06.05 פנה המבקש בבקשה שכותרתה "בקשה דחופה לדיון מחודש", כאשר במסגרתה התבקש ביהמ"ש לאפשר למבקש לחזור ולטעון מחדש בעניין הבקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

            הנימוק העיקרי לדיון מחדש כי ביהמ"ש לא נדרש לקלטת שהוגשה לו, אשר לשיטתו של המבקש יש בה כדי "לשנות את התמונה, עד כדי כרסום ממשי המוכיח כבר בשלב זה את חפותו המלאה של המבקש". 

3.         בהחלטתי מיום 07.06.05 הוריתי למשיבה ליתן תגובה בכתב, לעניין בקשתו של המבקש לדיון מחודש.

            בתגובתה של המשיבה מיום 09.06.05 נרשם כדלקמן:-

            "ביהמ"ש מתבקש שלא ליתן החלטה בעניין מעצרו או שחרור של הנאשם בהעדר הצדדים, כעולה מחוק סדר הדין הפלילי. משכך מתבקש לקבוע מועד להמשך הדיון".

            לאחר שהוריתי למשיבה ליתן תגובה לגוף המחלוקת, הודיעה המשיבה כי לא תתנגד לבקשת המבקש, לקיים דיון במסגרתו יוכל לטעון בנוגע לטיב הראיות שבידי התביעה.

            משניתנה הסכמת המשיבה, החלטתי לקיים את הדיון, וזאת חרף ההלכה שניתנה בבש"פ 3031/04 - רנט יושבייב נ' מדינת ישראל,  תק-על 2004(2), 86, לפיה אין מקום לבחון מחדש שאלת קיומן של ראיות לכאורה לאחר שסניגור הודה בקיומן וזאת בהתאם להלכה הפסוקה, לפיה ביהמ"ש יעשה כן, רק בהתקיים  נסיבות חריגות ויוצאות דופן ובהתבסס על נימוקים כבדי משקל.

            בענייננו, אמנם המבקש לא היה מיוצג בהליך הקודם על ידי סניגור, אך התקיים דיון לגופו של עניין, וביהמ"ש כבר קבע שמתקיימות ראיות לכאורה.

4.         הלכה היא כי בית-משפט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בוחן את הראיות הלכאוריות בפניו לרבות משקלן, מידתן ועוצמתן, וזאת כדי מענה לשאלה האם בפניו ראיות לכאוריות כאלה אשר בסופו של יום, לאחר ליבון ראייתי ראוי בבית-המשפט, טמון בהם אותו פוטנציאל גלום להרשעה.

הראיות הלכאוריות ככאלה צריך שתהא בהן אותה תשתית עובדתית הקושרת את המבקש למיוחס לו, יש לבחון את מכלול התמונה המונחת בפני בית המשפט עפ"י הראיות לכאורה לרבות עוצמת הראיות ומידתן.

5.         מעיון בתיק החקירה ניתן למצוא את דו"ח הפעולה של השוטר חיים יואל, אשר בו נרשם כדלקמן:-

"במהלך משמרת הוצבתי ברחבת הכניסה במתחם ביהמ"ש כאשר במקום התנהלה הפגנה של תושבי גוש-קטיף, במהלך ההפגנה היתה התפרעות ומפגינים החלו לקלל את השוטרים, לדחוף אותם ולנסות להתפרץ בתוך חניון ביהמ"ש, כאשר התבקש הנ"ל בשם חנוך אלברט ת.ז. 06005387 לעזוב את המקום מחוץ למתחם התחיל גם הוא לקלל במילות גנאי כמו שוטרים נאצים, כלבים ודחף אותי. ביקשתי ממנו להפסיק אך הנ"ל המשיך לצעוק, לקלל, לדחוף וסירב לעזוב את המקום. הודעתי לנ"ל שהוא מעוכב ושיתלווה אלי אך הוא השתטח על הרצפה וסירב לעזוב את המקום ולהתלוות אלי. נאלצתי ... בכח לאחר שהודעתי לנ"ל שהוא עצור אך גם כעת הוא מתנגד ובכח סביר העברתי אותו לבית המעצר לאחר שאחזתי בידו".