החלטה בתיק בש 4824/05

1.       זהו ערר על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט ר' וינוגרד) מיום 15/8/05,

אשר לפיה שוחררו המשיבים ממעצרם בתנאים מגבילים.

2.         נגד המשיבים 1-3 הוגש לבית משפט שלום כתב אישום, המייחס להם עבירות של הסעת שב"ח בהיותם בעלים, מארגנים ומפעילים של משרד הסעות לשוהים בלתי חוקיים משטחי האזור לכל רחבי מדינת ישראל. למשיב 4 יוחס בכתב אישום נפרד, כי הסיע שב"ח בהיותו נהג במשרד ההסעות. בד בבד להגשת כתבי האישום, ביקשה העוררת את מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם.

                   בהחלטתו מיום 15/8/05 קבע בית משפט קמא, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס כל האישומים המיוחסים למשיבים. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי לאור מהות האישומים והאפשרות, כי במסגרת הסעות כגון אלה יכנסו גורמים עוינים לשטחה של ישראל, קיימת לגבי כל המשיבים עילת מעצר של מסוכנות. אשר למשיבים 1-3 נקבע, כי נוכח מקום מגוריהם בענתא, שבתחום הרשות הפלשתינאית, קיימת גם עילת מעצר של הימלטות מאימת הדין. למרות כל אלה, ראה בית משפט קמא לשחרר את המשיבים בתנאים מגבילים בקובעו, כי "יתכן והמשיבים סברו, אף אם מתוך טעות שאין בה כדי לפוטרם מאחריות, שהמעשים המבוצעים על ידם אינם בגדר עבירה וזאת מתוך חוסר מודעות לאפשרות של ביצוע העבירה בצוותא בנסיבות מעין אלה". השופט המלומד ציין, כי שיקול זה אמנם אינו פוטר את המשיבים מאחריות, אולם ראוי כי בית המשפט ישקלו בבואו לדון באפשרות של שחרור בחלופה. לאור שיקול זה והעובדה שלמשיבים עבר נקי, והמשיב 2 שהוא אף מוכתר הכפר נתן "מילת כבוד" לפיה כל המשיבים יתייצבו לדיון, ניתן, לסברתו של בית משפט קמא, להסתפק בחלופת מעצר. לפיכך, שוחררו המשיבים בתנאים של מעצר בית מלא בבתיהם, המצאת ערבויות והפקדת סכומים במזומן.

                   העוררת לא השלימה עם החלטתו של בית משפט קמא ומכאן הערר שלפני.

3.       תמצית טענתה של באת כוחה המלומדת של העוררת היא, כי נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות למשיבים, היקפן, שיטתיות ביצוען ותחכומן, מלמדות על מסוכנות לשלום הציבור ברמה גבוהה. ב"כ העוררת מוסיפה וטוענת, כי במצב הביטחוני השורר היום לא ניתן לפקח על חלופת מעצר הבית בענתא של משיבים 1-3, ואף אין בחלופה זו כדי להבטיח את התייצבותם למשפט. אשר למשיב 4 נטען, כי ביצע בזמן עבודתו במשרד ההסעות הסעות רבות במשך תקופה ממושכת בהיותו מודע לחשש, כי הינו מסיע גורמים עוינים למדינת ישראל. לשיטתה של ב"כ העוררת, במצב דברים זה אין מנוס אלא להורות על החזקת המשיבים במעצר של ממש.

4.       באי-כוחם המלומדים של המשיבים תמכו, מנגד, בהחלטתה של הערכאה הראשונה.

ב"כ המשיבים 1-3 חזרה והדגישה, כי משיבים אלה, אשר הם עצמם לא נכנסו לתחומי מדינת ישראל, סברו בטעות שרק הנהגים והנוסעים מבצעים עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, כאשר פעילותם שלהם, שבוצעה כולה בתחום האזור, הינה מותרת. ב"כ המשיבים ציינה, כי רשויות המדינה לא אכפו מעולם את הוראות חוק הכניסה לישראל על מארגני ההסעות, וכי לעובדה זו משקל מכריע בגיבוש הלך הנפש המוטעה של המשיבים, כי הם מבצעים פעילות לגיטימית. לדבריה, לו היו המשיבים 1-3, שכולם אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי, מוזהרים על ידי הרשויות, היו מפסיקים לאלתר את פעילותו של משרד ההסעות. בנסיבות אלה, עשויה לעמוד למשיבים 1-3 טענת הגנה של "טעות במצב משפטי" ומכל מקום, בחוסר מודעותם לפליליות מעשיהם יש כדי ללמד על העדר מסוכנותם. ב"כ המשיבים הוסיפה והלינה על כך, שהודעותיהם של המשיבים נגבו בשפה העברית. ועוד טענה, כי  בידי רשויות המדינה עלה לבצע במקום מגוריהם של משיבים 1-3 פעולות של חיפוש ומעצר. בנסיבות אלה, כך נטען, ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה.

                   ב"כ המשיב 4 טען, כי מעצרו של המשיב 4 לוקה בהפליה פסולה, אם משום שנעשה בניגוד למדיניות התביעה הנוהגת לעתור למעצרו של מסיע רק לאחר שהוא מוזהר פעמיים אך חוזר לסורו, ואם משום שנאשם אחר, אשר ביצע מספר רב של הסעות, שוחרר בתנאים מגבילים. ב"כ המשיב 4 הוסיף וציין, כי מדובר בנאשם צעיר שאין לו עבר פלילי, המתגורר בתחומי מדינת ישראל, אשר לא נמנה על מארגניה של הפעילות.

5.       אפתח בעניינם של משיבים 1-3. אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה, כי יש לקבל את הערר. להלן יובאו הנימוקים לעמדתי.

                   מתיק החקירה עולה, לכאורה, כי העבירות נשוא כתב האישום בוצעו ע"י המשיבים 1-3 בתחכום רב, בשיטתיות ובהיקף נרחב ביותר. הם העסיקו במשרד ההסעות כ- 15 נהגים, חלקם ישראלים. חלק מכלי הרכב היו ישראליים, וחלקם בבעלות המשיבים 1-2. כל נוסע שילם סכום נכבד של כמה עשרות שקלים. מחירי ההסעות למרכז הארץ נעו בין 200-300 ש"ח עבור כל נסיעה של רכב מלא בנוסעים, כאשר 10% מהמחזור היה מועבר בקביעות למשרד ההסעות. במשרד התנהל יומן, אשר עקב אחר כמות ההסעות. במשרד הועסק סדרן באופן קבוע. הנוסעים תודרכו ע"י הנהגים, כי אם יתפסו עליהם לומר כי עלו לטרמפ. כאשר נתקלו הנהגים במחסום הודיעו על כך טלפונית למשרד. על מנת לעבור לשטחי ישראל נהגו הנהגים להוריד את הנוסעים לפני המחסום בשועפט, לעבור עם כלי הרכב לבדם, ולאחר מכן היו הנוסעים השב"חים עולים בחזרה על הרכב. כך התנהלו הדברים במשך תקופה ממושכת ביותר של כ-5 שנים בין שנת 00' לשנת 05', כאשר ביום רגיל נהגו המשיבים 1-3 להוציא 7 הסעות ובמוצ"ש וימי ראשון אף 100 רכבים ביום. רוב רובן של ההסעות היו לתל-אביב, פתח-תקווה, צומת גהה, אשקלון, אשדוד ונתניה. רואים אנו, כי מדובר בפעילות מתוכננת ומאורגנת בקפידה, אשר בוצעה בשיטתיות במשך תקופה ארוכה, ואשר הותירה בכיסיהם של המשיבים ממון רב.

          אין צורך להכביר מילים על הסיכון הרב הטמון בכניסתם של שב"חים לשטח מדינת ישראל. לא אחת הורו בתי המשפט על מעצרם של המסיעים (ראו למשל בש"פ 10001/04 מ"י נ' ענזה). כאשר מדובר במי שהפך את ביצוע העבירה למפעל מאורגן ומתוחכם, כפי שהדבר לגבי המשיבים 1-3, לא כל שכן.

          כמו בית משפט קמא, אף אני לא מצאתי, בשלב זה, ממש בטענתם של משיבים 1-3, כי עשויה לעמוד להם טענה של "טעות במצב משפטי". בית משפט קמא קבע בהחלטתו, כי "מי שמארגן הסעות של שוהים בלתי חוקיים בהיקף נרחב ביותר אינו מודע לאלמנט הפלילי שבמעשה זה, וטעותו היא בלתי נמנעת באופן סביר, אינה נראית סבירה כלל ועיקר". דברים אלה מקובלים עלי. ראוי להוסיף, כי טענה כגון זו אף לא הועלתה ע"י מי מהמשיבים במסגרת חקירתו במשטרה.

          בשלב זה אף אין ממש בטענתה הנוספת של ב"כ המשיבים, שעניינה בגביית הודעותיהם של המשיבים בשפה העברית. ההודעות נראות על פניהן אותנטיות ונכון לעת הזו אין יסוד לפקפק באמיתות תכנן. מקום בירורה של הטענה, הכרוכה גם בבחינת רמת שליטתם של המשיבים בשפה העברית, הנו, אפוא, במשפט גופו.

בית משפט קמא היה מודע לכל השיקולים שציינתי לעיל, אך אף על פי כן הורה על שחרורם של משיבים 1-3 בקובעו, כי "יתכן והמשיבים סברו, אף אם מתוך טעות שאין בה כדי לפוטרם מאחריות, שהמעשים המבוצעים על ידם אינם בגדר עבירה...". לשיטתו של בית משפט קמא, בנסיבות אלה, מסוכנותם של המשיבים אינה גבוהה וניתן להפיגה בחלופה מתאימה. נראה לי, כי מסקנה זו אינה יכולה לעמוד. ראשית, קשה להלום כי מי שמארגן פעילות עבריינית כה מסועפת, בהיותו מודע לכך שהנהגים והנוסעים מבצעים מצדם עבירות פליליות, סבור באמת ובתמים כי פעילותו שלו מותרת. שנית, אף אם לא היו המשיבים 1-3 מודעים להיבטים המשפטיים הפורמאליים של פעילותם, הרי לא יכול להיות ספק, כי היו מודעים היטב לעובדה, שהם מארגנים פעילות עבריינית של אחרים, המסכנת באופן מוחשי ומיידי את שלום הציבור בישראל. בכך די כדי לבסס מסוכנות לשלום הציבור ברמה גבוהה. זאת ועוד: ארגון הפעילות העבריינית על ידי המשיבים 1-3 לאורך זמן, תוך מודעות להיותה מסכנת את שלום הציבור בישראל, גם מלמד, כי מדובר במי שחל אצלו שיבוש נורמטיבי, המקשה לסמוך עליו שיקיים מרצונו תנאי שחרור בערובה.

          לכאן מתקשר שיקול נוסף המקשה על שחרורם של משיבים 1-3, והוא דבר מגוריהם בכפר ענתא שבתחום הרשות הפלשתינית. נכון הדבר, כי הכפר אינו מרוחק מתחום ישראל וכי בידי המדינה עלה לבצע בו פעולות של חיפוש במשרד ההסעות ומעצר של המשיבים. אולם הדעת נותנת, כי פעולות אלה היו כרוכות בהקצאת משאבים מיוחדת, אשר ספק אם ראוי לדרוש מהמדינה להוסיף ולהקצותם, על חשבון משימות אבטחה ושיטור אחרות שעליה לקיימן. זאת ועוד: ברי כי ידה של המדינה קצרה למנוע בעד המשיבים לחדש את ההסעות, שיש להן דורשים רבים, במקום אחר בתחום הרשות הפלסטינית, המרוחק יותר מתחום מדינת ישראל. בידי המדינה אף אין כדי למנוע בעד המשיבים להעתיק את מקום מגוריהם לעומקם של שטחי הרשות.

                   לאור כוחם המצטבר של השיקולים שציינתי נראה, כי לא ניתן להשיג את מטרת מעצרם של משיבים 1-3 באמצעים חמורים פחות. נוכח החשש לשלום הצבור בישראל, מחד, וקשייה של המדינה לבצע פעולות שיטור ואכיפה בתחום האזור, מאידך, אין מנוס ממעצר של ממש.

6.       גם העבירות שבצע משיב 4 חמורות ומעידות על מסוכנותו. לאור העובדה כי ביצע לאורך מספר חודשים מספר הסעות רב, מקובלת עלי עמדתה של העוררת, כי אין דינו כדין מי שנתפס בביצוע הסעה יחידה אחת, אשר העוררת אינה נוהגת לבקש את מעצרו אלא אם יחזור על העבירה למרות שהוזהר. נראה, כי חלקו בעבירות אף רב מחלקם של נהגים אחרים ששוחררו ממעצר. מצד שני, עניינו נבחן מעניינם של יתר המשיבים בשלושה אלו: ראשית, הוא בחור צעיר שאך לא מכבר מלאו לו 18 שנים. שנית, הוא לא עסק בארגון ההסעות ולא נמנה על בעליו של משרד ההסעות, אלא פעילותו התמקדה בהסעות בלבד ובפרק זמן קצר לעומת משיבים 1-3. שלישית, מדובר בתושב ישראל, אשר הפיקוח על תנאי שחרורו והבטחת התייצבותו למשפט אינו כרוך  בקושי מובנה מיוחד. בנסיבות אלה, אין לשלול על הסף את האפשרות להשיג את מטרת מעצרו באמצעים חמורים פחות. עם זאת, נוכח עוצמתו של החשש לשלום הציבור הנשקף ממשיב זה נראה לי, כי ראוי היה לבחון את ייתכנות שחרורו בצורה מעמיקה יותר מזו שנעשתה בבית משפט קמא, תוך הסתייעות בשירותיו של שירות המבחן. בית משפט קמא ציין אל-נכון, כי משיב 4 היה מודע לכך שהוא עלול להסיע גורמים עוינים. בנסיבות העניין נראה, כי בחינה מעמיקה של חלופת המעצר המוצעת, באמצעות שירות המבחן, מהווה תנאי מוקדם הכרחי לשחרור.

7.       התוצאה העולה מכל המקובץ לעיל היא, כי דין הערר להתקבל.