החלטה בתיק בש 4707/05

1.         זהו ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ) בב"ש 5721/05 מיום 21.7.2005, שבה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.         ביום 11.4.2005 הוגש כתב אישום נגד העורר ונגד יעקב ארנסטוף (להלן - ארנסטוף), שבו יוחסו לשניים עבירות של שימוש בחומר הנחזה כמסוכן והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 6.4.2005 הגיעו השניים לרחוב הנביאים בירושלים והניחו בקרבת קיוסק תיק שחור גדול ובתוכו קופסת קרטון המחוברת לחוטי חשמל, כשבדיקה של חבלן גילתה כי מדובר ב"מטען דמה" וכי התיק מכיל גם מכתב המתבטא נגד תוכנית ההינתקות, תוך ציטוטים מהתנ"ך. המכתב מסתיים במילים "תבוטל תכנית ההינתקות. ראו הוזהרתם. בימים ההם כבזמן הזה".

בתיאור ההליכים להלן אתמקד בעורר בלבד, אף שחלקם היו משותפים לו ולארנסטוף.

3.         ביום 10.4.2005, בתום החקירה המשטרתית, ביקשה המשיבה להאריך את מעצרו של העורר בחמישה ימים נוספים, עד שתגיש נגדו את כתב האישום ואת הבקשה למעצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו מאותו יום קבע בית המשפט (כבוד השופט כרמי מוסק), כי איננו סבור שיש מקום למעצר עד תום ההליכים, וכי ניתן להסתפק בתנאים שימנעו את המשך המעשים המיוחסים לעורר. בהתאם לכך, הורה על שיחרורו בתנאים הבאים: הוא יורחק מאזור ירושלים למשך 90 יום; הוא יפקיד במזומן סכום של 5,000 ש"ח, יחתום על ערבות עצמית בסך של 15,000 ש"ח וימציא ערב נוסף שיחתום על ערבות כאמור.

4.         יום לאחר החלטה זו הגישה המשיבה את כתב האישום, וביחד עמו הגישה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. לבקשת ב"כ העורר, שביקש להסדיר קודם את נושא ייצוגו, דחה בית המשפט (כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ) את הדיון בבקשת המעצר. ביום 14.4.2005, משלא הסדיר העורר את ייצוגו, דחה בית המשפט את הדיון בארבעה ימים נוספים, תוך מתן הוראה כי ימונה לעורר סניגור ציבורי. בדיון שהתקיים ביום 18.4.2005 ביקש הסניגור אשר מונה לעורר דחייה נוספת, בהסבירו שהעורר הודיעו קודם לכן שאינו מעוניין בשירותי הסניגוריה הציבורית, וכי רק עתה, בדיון עצמו, הודיע כי הוא בכל זאת מעוניין בשירותיה. בהחלטתו מאותו יום ציין בית המשפט, כי דומה שהעורר "עושה כל אשר לאל ידו כדי לגרום לדחיית הדיון שוב ושוב", וכי "רק לפנים משורת הדין, ועל מנת שלא לפגוע יתר על המידה" בעורר, דחה את הדיון למחרת היום, שבו אכן נערך הדיון, כשהעורר מיוצג (לא על ידי הסניגוריה הציבורית שאותה ביקש לשחרר מייצוגו). בהחלטתו מיום 21.7.2005 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את העבירות, וכי קמה נגדו עילת מעצר, באשר "[נכונותו] לנקוט בפעולה חמורה זו מעידה היטב על הסכנה הנשקפת [ממנו] לשלום הציבור" (שם, פסקה 4). לצורך קביעת טיבן ואמינותן של חלופות המעצר המוצעות, הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש לו תסקיר מעצר, וקבע כי עד להחלטה אחרת יהיה העורר ב"מעצר בית מלא" בבית הוריו, כאשר יותר לו לצאת מהבית לתפילות, ובלבד שלא יצא מתחומי ישוב מגוריהם. כן הורה, כי תנאי ההפקדה והערבות כפי שנקבעו על ידי השופט מוסק, יעמדו בעינם.

5.         שירות המבחן התרשם כי המציאות המדינית שנוצרה בחודשים האחרונים הקצינה את עמדותיו של העורר, "על אף מודעותו למחיר המשפטי שהוא עלול לשלם באם יעבור שוב על החוק". השירות העריך כי "קיים סיכוי להתנהגות דומה כאשר ייווצרו תנאים מתאימים לכך", ולפיכך ציין כי אין לו המלצה גבי חלופת מעצר בעניינו. ביום 18.5.2005, נוכח התסקיר, הותיר בית המשפט את תנאי השחרור על כנם (תוך הפחתת ההפקדה לסך של 3,000 ש"ח בהסכמת המשיבה).

6.         ביום 16.6.2005 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר. בבקשה טענה, כי מספר בדיקות של המשטרה בבית שבו צריך היה להיות העורר העלו כי אינו שוהה שם. המשיבה ביקשה כי שעות התפילה ומקום התפילה שאושרו לעורר יוגדרו, וכי תיקבע חובת שיתוף פעולה של הוריו, כתנאי להשארתו בתנאי השחרור הקיימים. ימים אחדים לאחר מכן (כנראה ביום 20.6), בטרם דיון בבקשה, הגישה המשיבה בקשה נוספת לעיון חוזר, ובה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. זאת, לדברי המשיבה, לאחר שהעורר נתפס באזור התעשייה של קרית ארבע וטען כי הוא עובד ביקב מזה מספר ימים, כאשר במשטרה שמר על זכות השתיקה. הבקשות נשמעו ביום 21.6.2005 לפני כבוד השופט משה בר-עם, שקבע כי הדיון המאוחד בשתי הבקשות יתקיים בפני השופטת כנפי-שטייניץ, וכי עד הדיון ישהה בבית אביו "בתנאי מעצר בית מלאים... ולא יהיה רשאי לצאת... אלא, על פי החלטה מפורשת של בית המשפט".

7.         ביום 26.6.2005 נדחה הדיון, עקב אי התייצבות מטעם המשיבה. ביום 30.6.2005 נתן בית המשפט תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה הוגדרו שעות תפילה פעמיים ביום כשעות היחידות שבהן יהיה רשאי העורר לצאת מביתו, כאשר "כל האמור לעיל מותנה בכך שלא יצא מתחום יישוב מגוריו קרית ארבע" (שם, סעיף א'). עוד נקבע בהחלטה כי הוריו של המשיב יפקחו על תנאי שחרורו, וכי אביו יתחייב להודיע למשטרה על כל הפרה של תנאי שחרור (שם, סעיף ב').

8.         בין לבין, ביקש העורר לאפשר לו לנסוע לארצות הברית, לחגיגה משפחתית, לתקופה שמיום 3.7.2005 ועד ליום 18.7.2005. בהסכמת המשיבה, אישר בית המשפט את בקשתו, והוא אכן נסע וחזר במועד. כן ביקש לצאת מ"מעצר הבית" ביום 20.7.2005, "לצורך מסיבת האירוסין שלו ביישוב תקוע בגוש עציון בליווי ההורים" (ההדגשה במקור - ד' ח'). אף בקשה זו אושרה לו.

9.         ביום 20.7.2005 שוב הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר, שבה חזרה וביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בנימוקי הבקשה צוין, כי יום קודם להגשתה הפר העורר את תנאי "מעצר הבית" כשנתפס נוסע ברכב סמוך לצומת גוש עציון, וכי סירב לענות לשאלות חוקריו.

ביום 21.7.2005 קיבל בית המשפט קמא את הבקשה וקבע, בהחלטה מנומקת, כי אין מנוס מלהורות על מעצרו עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

10.       העורר טוען, מפי בא כוחו, כי ראוי ליתן לו הזדמנות אחרונה וחד פעמית. הוא טוען כי הפר את תנאי השחרור פעמיים בלבד, וכי שתי ההפרות אינן מהותיות. את הימצאותו ביקב שבקרית ארבע הוא מסביר בכך שהגיש בקשה לעבוד ביקב. לדבריו, הליך בקשה זו נגדע באמצעו בשל בקשת המשיבה לעיון חוזר. כן הוא מסביר הפרה זו בעמימות שהייתה חלק מתנאי השחרור, אשר איפשרו לו לצאת מהבית לצורך תפילה. באשר להימצאותו בסמוך לצומת גוש עציון (ההפרה האחרונה), טוען ב"כ העורר כי העורר טעה לחשוב, בתום לב, שאישור בית המשפט לארנסטוף (הנאשם יחד עמו) לצאת לחתונה חל גם עליו וכי בגדי החג שלבש מעידים על תום לבו בעניין זה. לטענתו, שתי ההפרות לא היו קשורות בעבירות על החוק. לחיזוק טענתו לפיה עדיין ניתן לתת בעורר אמון, מציין ב"כ העורר כי כאשר רצה לשנות מתנאי שחרורו, הגיש בקשות ונענה. כך, ביקש להפחית מסכום ההפקדות, וכך באשר ליציאתו לחו"ל, משם חזר במועד.

ב"כ העורר מוסיף וטוען, כי העבירה שבה מואשם העורר נמצאת על הגבול מבחינת המסוכנות. כן הוא טוען, כי למרות שכתב האישום הוגש לפני 3 חודשים, טרם הייתה ישיבת הקראה. באלה, לטענתו, יש כדי להראות כי מעצר עד תום ההליכים אינו מידתי, וכי יש לשחררו בתנאים, ולו תוך החמרת התנאים וגיבויים בערבויות מתאימות.

11.       המשיבה מתנגדת לשחרורו של העורר. ב"כ המשיבה אינה מקבלת את הסבריו להפרות התנאים, ובמיוחד מפנה היא לנסיבות ההפרה האחרונה, כפי שעולה מדו"חות הפעולה של השוטרים: המכונית לא נסעה דרך המחסום; העורר יצא רגלית כשהבחין בצוות הבילוש המתקרב אליו; הוא לא היה מלווה באביו; הוא לבש חולצה כחולה משובצת, ולא בגדי חג. לאור כל אלה, טוענת ב"כ המשיבה כי אין לתת עוד אמון בעורר וכי יש לכן לעוצרו עד תום ההליכים. באשר למועד תחילת משפטו, מציינת ב"כ המשיבה כי ביקשה ממזכירות בית המשפט לקדם את הנושא, בהתחשבה בכך שהעורר עצור.

12.       לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, באתי למסקנה שצדק בית משפט קמא בהחלטתו, כי בנסיבות שנוצרו אין מנוס מלהורות על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

13.       חלופת מעצר מתבססת על אמון שרוחש בית המשפט לנאשם: "התנאים המגבילים של חלופת המעצר, יהיה זה מעצר בית ותהיה זו ערבות כספית, לעולם אינם מסלקים את החשש במידה מספקת, אלא אם הם מתאספים לאמון שהנאשם יקיים את תנאי השחרור, המפורשים והמשתמעים. אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה" (כבוד השופט זמיר, בבש"פ  507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, בעמ' 391; ההדגשה שלי - ד' ח').

הפרת תנאים מגבילים יש בה כדי לשבור את האמון שרוחש בית המשפט לנאשם המפר. ככלל, הפרת תנאי "מעצר בית" גוררת אחריה מעצר עד תום ההליכים (ראו דברי כבוד השופט אנגלרד בבש"פ 276/01 ארשיד נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, בפסקה 7). עם זאת, הדבר הוא תלוי נסיבות. ייתכנו מקרים שבהם יעלה בידי הנאשם לשכנע את בית המשפט כי נסיבות הפרת התנאי אינן אמורות לפגוע באמון שניתן בו. שאלות רלוונטיות בעניין זה עשויות להיות, בין השאר, האם שגה בתום לב בתנאים שהוטלו עליו; לשם מה הפר את תנאי השחרור; האם מדובר בהפרה יחידה או במספר ההפרות.

14.       בענייננו, קבע בית המשפט קמא כי בהפרותיו החוזרות את תנאי הערובה הוכיח העורר כי לא ניתן עוד לתת בו אמון. גם אני לא שוכנעתי כי נותר מקום ליתן לעורר הזדמנות אחת נוספת.