החלטה בתיק בש 4633/07

בפניי בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום והמייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה בניגוד לס' 333 בנסיבות ס' 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

א.    כתב האישום וטענות הצדדים:

בכתב האישום נטען כי ביום 10.12.07 בשעות הערב, עבר נסים יאסין (להלן: "המתלונן") שהינו בן דודו של הנאשם בכביש ליד ביתו של הנאשם. הנאשם החל לקלל את המתלונן ולאחר מכן, ולאחר שהמתלונן הגיע אל הנאשם לברר את פשר הדברים, שלף הנאשם סכין ודק את המתלונן בגבו התחתון במותן השמאלית.

כתוצאה מהדקירות אושפז המתלונן בבית החולים למשך 8 ימים.

בגין המתואר ייחסה המאשימה לנאשם את העבירה המפורטת ברישה החלטתי זו.

ב"כ המאשימה טענה לקיומן של ראיות לכאורה, בין היתר היא הפנתה להודעת הנאשם שבה הוא הודה כי דקר את המתלונן. בהודעתו זו פירט את נסיבות האירוע. באשר לטענת ההגנה העצמית שנטענה ע"י הנאשם, נטען כי מקומה להתברר בהליך העיקרי.

בהמשך טענה ב"כ המאשימה לקיומן של עילות מעצר של מסוכנות, חשש לשיבוש מהלכי משפט ולהימלטות מהדין. לטענת ב"כ המאשימה המדובר בעבירה חמורה שגרמה פציעה חמורה למתלונן והצריכה את אשפוזו למשך 8 ימים.

ב"כ הנאשם הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה, אך טענה כי לא קיימת מסוכנות מצד הנאשם ולא קיימות נגדו עילות מעצר. בהמשך הפנתה הסנגורית לסתירות שעלו בעדותו של המתלונן. עוד נטען ע"י הסנגורית כי הנאשם גונן על נפשו והפנתה לראיות התומכות בכך.

ב.     דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בחומר הראיות הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לסיבוך המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

חומר החקירה כולל הודעות המתלונן שבהן הוא פירט כיצד התפתחה הקטטה, זאת בנוסף להודעות המשיב שאינו מכחיש את הדקירה אך טוען כי המתלונן תקף אותו תחילה ונאלץ לגונן על עצמו.

עוד יש לציין, כי שמו של המשיב נמסר למשטרה ע"י אבי המתלונן מיד לאחר קרות האירוע ועת שהוא שהה ליד מיטת בנו בבית החולים. גם המשיב ועת שנעצר ע"י המשטרה הוא מסר כי: "אני גוננתי על עצמי" (דו"ח מעצר מיום 10.12.07).

בפי המשיב טענה של הגנה עצמית. טענה זו תתברר עד תום בבוא העת בפני המותב שידון בתיק העיקרי, אך אומר כבר עתה, כי מחומר הראיות לא עלה כי המשיב היה בפני סכנה ממשית או מוחשית שחייבה את התגובה האלימה שבה לכאורה הוא הגיב. גם אם נקבל את טענתו של המשיב, כי המתלונן נתן לו סטירות הרי שכדי להדוף סטירות לא היה צורך בנעיצת סכין בגופו של המתלונן. כמו כן, הטענה שבפי המשיב שלפיה יום לפני האירוע המתלונן הגיע עם חבריו על מנת לתקוף אותו, הרי שאין זו בבחינת הגנה עצמית. טענה של הגנה העצמית איננה יכולה לסמוך על אירוע קודם שהיה בין הצדדים, והטעם לכך שהייתה שהות למשיב שבה הוא יכל לפנות למשטרה ולהגיש תלונה כמקובל ולא לעשות דין לעצמו.

באשר לסתירות עליהן הצביעה הסנגורית, הרי יש לציין כי גם בהודעת העדים שמעידים לכאורה לטובת המשיב ישנן תהיות וסתירות לא מבוטלות. כך למשל בעדותו מסר המשיב כי אף אחד לא נכח בזירה ומאוחר יותר הביא עדה בשם אמון שהינה קרובת משפחתו ועל מנת להעיד לטובתו; כמו כן בעדותו של המשיב הוא מסר כי ישב בפתח המכולת וקילף ירקות ואילו אביו מסר כי העדה אמון (אותה עדה שהוזכרה לעיל) מסרה לו כי המשיב ישב ואכל קרבמו כל זאת לצד הספק בדבר נכחותה של עדה זו בזירת האירוע בשים לב לכבישת הודעתה. מכל מקום בית המשפט בשלב זה אינו עוסק בקביעת "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואף אינו עוסק בסיכום הראיות בתיק ובהכרעה באשמה. בית המשפט בשלב זה דן בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו ומעריך את סיכוי ההרשעה על בסיס זה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד (נ(2) 133, (1996)); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.06)).

אשר על כן אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה המסבכות את המשיב בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

העבירה המיוחסת למשיב מקימה חזקת מסוכנות כאמור בס' 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "החוק"). על המסוכנות הנודעת מתופעת הסכינאות אין להרבות מילים. אדם המרשה לעצמו לנעוץ סכין בגופו של אדם אחר, בשר ודם, ללא שנרתע מכך מעיד על עצמו כאדם מסוכן הוא. בשים לב לאמור הרי שקמה עילת מעצר של מסוכנות נגד המשיב.

עוד אני סבור כי קיימת עילת מעצר נוספת של חשש מפני שיבוש מהלכי משפט. המדובר בתושבי אותו ישוב ויתכן כי לטובת המשיב יעידו קרובי משפחה. כן יש לציין, כי המשיב והמתלונן הינם בני דודים, אמנם המשפחות מסוכסכות זו עם זו, אך הדבר אינו מונע שליחת מסרים עקיפים אף בדרכים אלימות. כאן המקום להוסיף כי המשיב לא היסס להטעות את השוטרים עת שאלה באו לעצורו, בכך שטען כי החשוד שהם מחפשים אינו בבית, ולמעשה הוא היה החשוד שהשוטרים באו לעצורו. עוד אציין, כי המשיב התנגד למעצרו ורק לאחר שימוש בכוח הוא נעצר (ראה דו"ח פעולה מיום 10.12.07).

אשר על כן אני קובע כי קיימת עילת מעצר נוספת של חשש מפני שיבוש מהלכי משפט כאמור בס' 21(א)(1)(ב) לחוק.

גם כאשר קיימות עילות מעצר וכאשר מדובר בעבירות חמורות על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופות המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל ואם לאו כקבוע בס' 21(ב) לחוק. כבר נקבע באחת הפרשיות: