החלטה בתיק בש 4307/07

בפניי בקשה לקבוע כי תקופת הפסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה שהוטלה על המבקש במסגרת גזר הדין, תחל מיום 1/5/02, היום בו הוטלה עליו פסילה מנהלית.

א.         העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים

ביום 16/5/04 הורשע המבקש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 בצרוף סעיף 64 לפקודת התעבורה וכן בעבירות נוספות.

ביום 9/6/04 נגזר דינו של המבקש, בין היתר, ל- 8 חודשי מאסר בפועל (תחילת ריצוי עונש המאסר ביום 4/7/04) וכן לפסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 10 שנים, בניכוי תקופות הפסילה המנהלית בהן היה נתון המבקש מיום 1/5/02 ועד יום מתן גזר הדין.

אליבא דהמבקש, ביום 1/5/02 הוא נפסל מנהלית, ע"י קצין משטרה, מלהחזיק ומלקבל רישיון נהיגה למשך 90 יום. הוא לא הפקיד את רישיונו בידי קצין המשטרה, משום שרישיונו אבד לו בתאונה והדבר נרשם על גבי צו הפסילה. בהמשך, הוטלה עליו ע"י ביהמ"ש פסילה מנהלית עד תום ההליכים נגדו.

בבקשה שבפניי נטען כי יש למנות את תקופת הפסילה החל מיום 1/5/02 ולהורות למזכירות ביהמ"ש להנפיק למבקש טופס הפקדת רישיון נהיגה בהתאם לגזר הדין, מיום 1/5/02 למשך 10 שנים.

לטענת המבקש, ההסדר הקבוע בסעיף 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה") ובתקנות 556-557 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") אינו חל בעניינו, שכן לא היה בידו רישיון נהיגה כבר בעת שנפסל מנהלית ע"י קצין המשטרה ב- 1/5/02.

לחילופין נטען, כי חלה בענייננו תקנה 557(ד) שבוטלה, ושהיתה תקפה בעת הטלת הפסילה המנהלית ובהקשר זה נטען כי רישיון הנהיגה של המבקש פקע ב- 25/10/03.

לחילופי חילופין נטען, כי יש לראות בהצהרת המבקש לקצין המשטרה, בדבר איבוד רישיונו, בעת שהלה פסל את רישיונו המנהלי, משום "תצהיר" כלשון תקנה 557(ב) ובהקשר זה הפנה ב"כ המבקש לפסק דין שניתן בביהמ"ש השלום בנתניה, ממנו עולה כי די בהצהרה בפני טריבונל מנהלי בדבר אובדן רישיון, לצורך תחילת חישוב מניין ימי הפסילה (ת"ת (נתניה) 9276/00 מ"י נ' בראמי ניסים).

המדינה התנגדה לבקשה.

אליבא דב"כ המשיבה, אין לראות בהצהרה בעל פה שניתנה בפני קצין המשטרה, משום הצהרה העונה על דרישות תקנה 557(ב), לא מבחינה פרוצדורלית ואף לא מבחינה מהותית.

עוד נטען, כי תקנה 557(ד) בוטלה קודם למועד גזר הדין, שהנו המועד הקובע לעניין החקיקה הרלוונטית.

ב.         דיון

כשאלה מקדמית שאלתי את עצמי מניין נובעת סמכותי לדון בבקשה זו, שהרי סיימתי מלאכתי במתן גזר הדין ועתה מוגשת בפניי בקשה שלכאורה הנה בתחום המנהלי. אלא ששאלה דומה נדונה בבג"צ 284/04 ירון אללוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ב- 13/5/04) ויצתה הלכה מלפניו כי הסוגיה הנדונה הנה בגדר סמכויותיו של ביהמ"ש שגזר את עונשו של המבקש.

לפיכך, השאלה הרובצת לפתחי בבקשה זו, נוגעת למועד תחילת תקופת הפסילה שהטלתי על המבקש. כפי שיובהר להלן, ע"פ פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו מכוחה, תקופת הפסילה תחל להימנות אך מיום הפקדת רישיון הנהיגה במזכירות ביהמ"ש או לחילופין, מיום הגשת תצהיר לביהמ"ש בדבר אובדן רישיון הנהיגה. בענייננו אנו, לא נקט המבקש באף לא אחת מהאפשרויות הנ"ל. לטענתו, גם לא היה עליו לפעול באחת מדרכים אלו, שכן רישיונו אבד לו בעת התאונה נשוא גזר הדין ובעת מתן גזר הדין לא היה ברשותו רישיון נהיגה תקף, שכן רישיונו נשלל קודם לכן מנהלית ועל כן יש למנות את תקופת הפסילה החל מיום תחילת הפסילה המנהלית- 1/5/02. התביעה לעומתו סבורה, כי היה על המבקש לפעול באחת מן הדרכים שלעיל ומשלא עשה כן, אין למנות את התקופה שמתחילת הפסילה המנהלית ועד היום, במניין תקופת הפסילה שהוטלה בגזר הדין.

נפנה לבחינת הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו.

סעיף 42 לפקודת התעבורה קובע כי:

" 42. פסילה וחישוב תקופתה  

(א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.