החלטה בתיק בש 4260/05

זהו ערר על פי סעיף 38א(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה"), על החלטת בית משפט קמא (כב' השופט נ' סולברג), מיום 20.2.05, ולפיה יש לדחות את בקשת המשטרה להשמדת רכב מסוג ניסן טרנו מס' רישוי 06-384-58.

רקע כללי

1.         ביום 28.10.03, במהלך סיור שגרתי על קו התפר, עצרו שוטרי תחנת הראל שני שוהים בלתי חוקיים, בשעה שניסו לחדור לתחומי ישראל מכיוון כפר בידו, באמצעות רכב מסוג ניסן טרנו שמספרו 06-384-58 (להלן: "הרכב"). ברכב נהג וליד עיד (להלן: "וליד"), בן דודו של המשיב ותושב הכפר בידו שבתחום הרשות הפלשתינאית.

2.         בבדיקה שנערכה בשטח, עורר הרכב את חשדם של השוטרים. הרכב הועבר לבדיקה למחלקה לזיהוי פלילי (להלן: "מז"פ"). בבדיקת מומחה הובהר, כי מספר השלדה ומספר המנוע מזויפים, וזהות הרכב למעשה זויפה. עוד נקבע, כי לא ניתן להתחקות אחר זהותו הקודמת של הרכב כיוון שההטבעות המקוריות של מספר השלדה והמנוע רוטשו והושחתו.

3.         וליד - שנהג ברכב - נחקר במשטרה ומסר, כי הרכב שייך לבן דודו - המשיב בערר זה.

4.         המשיב נחקר במשטרה ומסר, כי ראה את הרכב אצל אחד אחמד באשה (להלן: "אחמד") תושב הכפר ביר-נבאללה שבתחום הרשות. וליד הוא זה שרכש ושילם עבור הרכב לאחמד הנ"ל, אך כיוון שוליד הינו תושב הרשות, נרשם הרכב על שמו של המשיב בהיותו תושב ישראל.

5.         משניתנה חוות דעת סופית על ידי מומחה מז"פ, כאמור לעיל, הגישה המשטרה, ביום 19.1.04, בקשה לבית משפט השלום להורות על השמדת הרכב.

            מומחה מטעם המשיב בדק את הרכב ומסר אף הוא חוות דעת לבית משפט קמא וממנה עולה, לדעתו, כי מספר הטבעת השילדה אינו מזויף, "אלא אם יוכח אחרת".

החלטת בית משפט קמא

6.         בית משפט קמא קבע בהחלטתו, כי שוכנע בזיוף מספר השילדה של הרכב, בניגוד לחוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, וכי לא ניתן לזהות את המספר המקורי. עוד נאמר, כי אין ראיה ואין טענה, כי המשיב גנב את הרכב ואין כוונה להגיש נגדו כתב אישום בגין גניבת הרכב והעוררת אינה חולקת על דבריו כי רכש את הרכב מאחמד, ולפיכך טענת המשטרה כי הרכב גנוב הינה מסתברת אך אין וודאות בדבר.

            השופט קמא קבע, כי נקודת המוצא הראויה היא למנוע נסיעת כלי רכב בזהות מזויפת, שכן זהו אינטרס ציבורי-כללי, הן מבחינת בטיחות התעבורה והן למניעת גניבות רכב, אולם השמדת הרכב, כבקשת המשטרה, אינה מידתית. לשיטתו של השופט קמא, יתכן כי המאבק בגניבת רכב מצדיק פגיעה שכזו בזכות הקניין, בדרך של השמדת רכב שמספר השילדה שלו זוייף, אך זהו עניין למחוקק לענות בו, ואין בהוראות סעיף 34 לפקודה לסייע, בהיותה כללית ולא מפורטת דייה. עוד הוסיף, כי במקרה דנן לא מוצו כל האפשרויות לצמצום הנזק והפגיעה בקניין, והעלה את האפשרות, על פי תקנה 269 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, כי רשות הרישוי יכולה "להכשיר" את הרכב, ויש לבדוק נושא זה, וכי גם אם יימצא כי אין "להכשיר" את הרכב, "עדיין זכאי המשיב לנהוג ברכב מנהג בעלים, לפרק אותו, להשתמש ו/או למכור את חלקיו וכיוצא באלה שימושים שאינם בלתי חוקיים".

            עוד הוסיף השופט קמא כי:

"אינני מתעלם מן החשש, שמא ישתמש המשיב ברכב חרף האיסור המפורש לעשות כן, במצבו הנוכחי, כשמספר השילדה מזויף. המשיב מוזהר בזאת בחומרה, להימנע מלעשות כן. אך החשש מפני מעשה שלא כדין שיעשה, אינו מצדיק את הפגיעה בקניין, על דרך של השמדת הרכב".

            לפיכך דחה השופט קמא את הבקשה להשמדת הרכב, והורה על השבתו לידי המשיב, תוך אזהרה כי המשיב לא ינהג ברכב, ולא יאפשר נהיגת אדם אחר ברכב, כל עוד לא יינתן לו היתר מאת רשות הרישוי לעשות כן.

7.         על כך הערר שלפניי.

עיקרי טענות הצדדים והליכים שנתקיימו

8.         בעררה בכתב טענה העוררת כי טעה בית משפט קמא בהחלטתו מכמה נימוקים: החשד כי הרכב גנוב הינה תוצאה מסתברת ברמת הסתברות גבוהה.

            עוד נטען, כי למשיב אין זכות קניינית כלשהי ברכב וזאת משום שהתשלום תמורת הרכב נעשה על ידי בן דודו של המשיב, וליד, והוא אף המחזיק בו בפועל וכי רישום הרכב על שמו נועד רק לעקוף את חוסר האפשרות לרשום את הרכב על שם בן דודו, תושב השטחים. עוד נטען, כי עובדת רישום הרכב במשרד הרישום אין בה כדי ליצור חזקת בעלות, שכן לרישום ישנו ערך דקלרטיבי בלבד.

לחלופין טוענת העוררת, כי המשיב לא קנה זכות קניינית כלשהי בכלי הרכב, שכן רכישת הרכב אינה עומדת בתנאי תקנת השוק, על פי סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח- 1968. בענייננו מוכר הרכב הינו תושב שטחים וככל הידוע למערערת הוא אינו עוסק בממכר רכבים. התשלום עבור הרכב נעשה על ידי תושב השטחים ואף הרכב נשאר ברשותו. רק הרישום הפורמאלי של הרכב נעשה בישראל תחת שמו של המשיב כיוון שהרישום כבעלים של תושב השטחים אינו אפשרי, ויש בכך כדי להעיד על חוסר תום ליבו של המשיב.