החלטה בתיק בש 4216/08

בעניינו של המשיב מס' 1

בפני בקשה להחזקת המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, על פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 [להלן: "החוק"].

כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של חבלה או פציעה על ידי שניים או יותר, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין למטרה לא כשרה. כנגד המשיב מס' 2 - מיוחסת גם עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק.

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 24.03.08, סמוך לשעה 17:30 במדרחוב שברח' קק"ל בבאר שבע, תקפו המשיבים את המתלונן, בצוותא חדא עם אדם אחר נוסף, בכך שהמשיב מסר למשיב 2 סכין יפנית, באמצעותה ניסה המשיב 2 לדקור את המתלונן בפניו, פצעו בידו השמאלית וכן קרע את חולצתו.

עוד נטען כי במעמד הנ"ל, תקפו המשיבים, שלא כדין את המתלונן, בכך שהיכוהו בבעיטות ובאגרופים בחלקי גופו השונים, וכשהמתלונן נפל ארצה, בעטו בו בגופו. כן נטען, כי באותו מעמד החזיק המשיב והמשיב 2, בסכין הניתנת לקיבוע, מחוץ לתחום ביתם או חצרם ולא הוכיחו כי החזיקו אותו למטרה כשרה.

בהחלטה שניתנה ביום 18.04.08 על ידי כב' השופטת י. רז לוי, בעניינו של המשיב מס' 2 - נעצר המשיב מס' 2 עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו, לאחר שנקבע, בין היתר, כי עוצמת הראיות אינה מן הגבוהות, אך בשלב זה, יש ליתן לעדותו של המתלונן את מלוא המשקל ואין להיכנס לבחינת משקל הראיות. לפיכך, החלטה זו הינה אך ורק בעניינו של המשיב מס' 1.

במהלך הדיון בבקשה, ביום 10.04.08, הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר וביקש להציג חלופת מעצר, בדמות אשת אביו של המשיב וערב נוסף. המבקשת התנגדה לחלופה המוצעת, ולאחר שחקרתי את הערבים, והתרשמתי מהם באופן אישי, קבעתי, בין היתר, כי למרות שמדובר במשיב שאין לו עבר פלילי, דבר שיכל אולי להצדיק שחרור בחלופה, ואולם לא יכולתי באותה עת להגיע למסקנה שמדובר בחלופה טובה שיכולה לשמש את מטרת המעצר. כמו כן ציינתי התרשמותי, שהערבה העיקרית תתקשה להציב למשיב גבולות. סופו של יום, קבעתי כי בנסיבות העניין ולאור חומרת העבירות המיוחסות למשיב, דבר שמצביע על מסוכנות מוגברת - יש מקום להורות לשירות המבחן, לבחון אפשרויות שחרור בחלופת מעצר, בצורה מעמיקה ויסודית.

שירות המבחן הגיש תסקיר בעניינו של המשיב. במהלך הדיון שהתקיים ביום 11.05.08 הוברר כי המשיב שיחרר את עו"ד אלסנע מייצוגו, ושכר את שירותיו של סניגור חדש, עו"ד אייל אביטל.

בפתח הדיון שהתקיים ביום 11.05.08, ביקש ב"כ המשיב [עו"ד אביטל] לטעון כי על אף ההסכמה לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, הרי שלשיטתו קיים כרסום בראיות שיורד לשורשו של אישום וכן טען שלא מתקיימת עילת מעצר.

ב"כ המבקשת התנגד לטיעון בעניין הראיות והעילה, לאור הסכמתו של הסניגור הקודם, וב"כ המשיב טען, בין היתר, כי "הזכות לקיום הליך פלילי הוגן היא זכות יסוד של כל חשוד וכל נאשם" וכן טען "...אני לא מכיר במניעות לפיה אני לא יכול לחזור בי מההסכמה הקודמת שניתנה על ידי הסניגור הקודם. לטעמי, וביהמ"ש יווכח לכך בהמשך, שההסכמה על הראיות ולא לטעון לכרסום - זה עוול למשיב".

לפיכך, המחלוקות שעומדות על הפרק הינן כדלקמן:-

א.         האם רשאי ב"כ המשיב הנוכחי, לחזור בו מהסכמה קודמת לקיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר?

ב.         במידה ותענה השאלה שבס"ק א' דלעיל - בחיוב - האם קיים כרסום ממשי בראיות.

ג.          האם קיימת עילת מעצר.

ד.         האם בנסיבות העניין, ניתן להורות על שחרורו של המשיב בחלופת מעצר.

אדון במחלוקות לפי סדר הופעתן דלעיל.

באשר למחלוקת הראשונה -סבורני, שאין מקום לבחון מחדש שאלת קיומן של ראיות לכאורה, וקיומה של עילת מעצר, לאחר שב"כ הקודם של המשיב, הודה בקיומן וזאת בהתאם להלכה הפסוקה לפיה מצופה מסניגור, המקבל על עצמו לייצג נאשם, להתאים את עצמו לעמדה הסניגוריאלית שנקט הסניגור הקודם, כאשר חריגה מן הכלל הזה, עשויה להיות מותרת, רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, ועליה להתבסס על נימוקים כבדי משקל.

וראה בענין זה ההלכה שנקבעה בבש"פ 3031/04 - יושבייב נ' מדינת ישראל תק-על 2004 (2) 8, שם נקבע, בין היתר כי:-

"אפתח בטענת הסניגור, כי הודיית הסניגורית הראשונה בקיומן של ראיות לכאורה לא פטרה את בית-משפט השלום מחובתו לבדוק את דבר קיומן של ראיות בעצמו. אין צורך להכביר מילים כדי להסביר עד כמה חסרת שחר היא הטענה הזאת. הודיית סניגור בדבר קיומן של ראיות לכאורה, או בדבר קיומה של עילת מעצר, מצמצמת את המחלוקת בין התביעה לסניגוריה בהליך המעצר ופוטרת את השופט מלהכריע בשאלות שלא נשנו במחלוקת. יותר מטרידה היא השגת הסניגור על עמדת הסניגורית הראשונה, שראתה להודות לפני בית-משפט השלום בקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר. אינני אומר שהשגה כזאת היא לעולם בלתי-אפשרית.

דא עקא שבשנים האחרונות משתרשת תופעה מתרחבת והולכת, שפרקליטי נאשמים הטוענים בערר, או בערעור, אינם מהססים להטיל דופי בשיקול-דעתם המקצועי של פרקליטים שטענו לאותם נאשמים לפני הערכאה הראשונה. הטענה בדבר "כשל בייצוג", שבעבר הלא רחוק נחשבה לטענה נדירה ויוצאת דופן, הפכה לטענה שגורה ושכיחה, שברוב המקרים אין בה יותר מאשר ניסיון לחפות על היעדר נימוקים ראויים לשמם לתקיפת ההחלטה השיפוטית העומדת לביקורת. מן הראוי להבהיר שככלל מצופה סניגור, המקבל על עצמו לייצג נאשם בערר או בערעור, להתאים את עצמו לעמדה הסניגוריאלית שנקט פרקליטו של הנאשם לפני הערכאה הראשונה. חריגה מן הכלל הזה עשויה להיות מותרת רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, ועליה להתבסס על נימוקים כבדי משקל. אם לא אלה פני הדברים, כי אז הטלת דופי בשיקוליו של עורך-הדין אשר ייצג את הנאשם במסגרת שלב קודם של אותו הליך משפטי, ראויה בעיניי להיחשב כחריגה מכללי ההתנהגות המחייבים עורכי-דין ביחסיהם זה כלפי זה. שמא תיתן לשכת עורכי-הדין את דעתה לנושא זה".