החלטה בתיק בש 4162/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1)+(2), עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) ויריות באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340א',  הכל לפי חוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת  המאשימה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים בתיק העיקרי.

כתב האישום מתאר אירוע בו במהלך מסיבת אירוסין בכפר מגוריו הגיע המשיב לזירת האירוע וירה באוויר מאקדח שהיה ברשותו. מאוחר יותר חזר לזירה כשהוא מצויד בשני אקדחים וירה אל עבר החוגגים ופצע שלושה מהם.

אין חולק על קיומן של ראיות המבססות, לכאורה, סיכוי סביר להרשעתו במיוחס לו. המשיב זוהה ע"י חמישה ממשתתפי האירוע כמי שירה לעברם. המשיב אישר כי הוא בעל הרכב שעל פי המתואר נורו ממנו יריות ותעודת הזהות שלו אכן נמצאה ברכב הנ"ל. בדיקת תרמילים שנמצאו בזירה וממצאים אובייקטיביים נוספים מצביעים על ירי משני אקדחים, כפי שתארו עדי התביעה.

על זאת יש להוסיף כי במשך למעלה מחודש ממועד האירוע התחמק המשיב מהמשטרה. לעניין זה טוען הסניגור כי בסופו של יום הסגיר המשיב את עצמו באמצעות אביו, שקיבל הנחיות מהסניגור להסגירו מידית למשטרה. שיתוף פעולה זה של המשפחה בהסגרתו יכול שיחשב לזכותו בהמשך. לצורך בחינת הראיות סבור אני כי עצם העובדה שהמשיב נמלט מהמשטרה ואינו מתייצב לחקירה יש בה, לכשעצמה, כדי לבסס את הראיות כנגדו במובן זה שההימלטות מצביעה כי לכאורה יש למבקש עילה לברוח או דבר מה להסתיר, זאת כל עוד לא סיפק הסבר סביר אחר להימלטותו.

כאמור, גרסתו של המשיב תושמע בבית המשפט בבוא העת. לשלב דיוני זה די בחומר הראיות כדי לבסס סיכוי של ממש להרשיעו במיוחס לו.

הסניגור לא חלק, כאמור, על קיומן של ראיות כמו גם על קיומה של עילת מעצר. במקרה זה עילת המעצר מבוססת על מספר נדבחים. המעשים עצמם מצביעים על מסוכנות. היורה אל עבר קהל מעיד בהתנהגותו כי הוא נכון לפגוע בנוכחים שם פגיעות ברמה העלולה להיות קטלנית. העובדה כי הירי הסתיים בפציעות בלבד אינה מפחיתה, לעניין זה, מהמסוכנות.  העילה השניה היא החשש לפגיעה בעדים, כולם מוכרים למשיב מכפר מגוריו. העילה השלישית היא החשש להמלטות מאימת הדין, חשש שכאמור עולה גם מהתנהגותו לאחר האירוע. מכאן שקיימת עילת מעצר מוצקה כנגד המשיב, מעבר לחזקת המסוכנות הקבועה בחוק בעבירות המיוחסות לו.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

מסוכנות נבחנת בשים לב למעשה ולעושה, כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם ונסיבותיו.

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".

                                     (ההדגשות הוספו.ר.ש.)

בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה, תק-על 2004(3), 322.

כן ראה:

בש"פ 4812/05 עיסאם זחאלקה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3683;