החלטה בתיק בש 4116/08

בפני בקשה להחזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, על פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] תשנ"א - 1996  [להלן: "החוק"].

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם וכן עבירה אחת של איומים.

בכתב האישום נטען כי בתאריך 20.03.08 איים המשיב על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה, בכך שאמר לה שייקח לה את הילד ויפגע בה, זאת עשה בכוונה להפחידה. כן נטען כי המשיב נחקר במשטרה ושוחרר ביום 21.03.08 ע"י קצין משטרה, בתנאי שלא ליצור כל קשר עם המתלוננת למשך 30 יום. ביום 23.03.08 הוצא כנגד המשיב צו הרחקה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה, לפיו  אסר על המשיב להתקרב לבית המתלוננת בטווח שיפחת מ- 250 מטר. עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 28.03.08 הגיע המשיב לבית המתלוננת והתיישב במדרגות ליד הבית, בעשותו כן - הפר המשיב את החלטת השחרור ואת ההוראה החוקית שנתנו כשורה על ידי בית המשפט וקצין משטרה. ביום 30.03.08 הוארך תוקף ההוראה החוקית על ידי כב' השופטת בן שחר.  עוד נטען כי לאחר הדיון בביהמ"ש נפגש המשיב עם המתלוננת ליד בית המשפט, ובכך הפר את ההוראה החוקית שניתנה על ידי ביהמ"ש. עוד נטען כי ביום 03.04.08 הגיע המשיב לבית המתלוננת והסתובב בחדרי המדרגות וליד הבניין.

ב"כ המשיב טען בפני כי אין ראיות לכאורה לקיומה של עבירת האיומים, זאת מאחר והמתלוננת מדברת על עבירה שהיתה בעבר, וכן לא עולה מתיק החקירה שעבירת האיומים בוצעה דווקא ביום 20.03.08.

כאמור, לאחר שעיינתי בתיק החקירה, נראה שלא צריכה להיות מחלוקת, בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעבירות של הפרת צו בית המשפט, ואולם בעניין עבירת האיומים המיוחסת למשיב - סבורני כי יש לקבל טענת ב"כ המשיב, באופן חלקי, ולקבוע כי קיים כרסום משמעותי בראיות- להוכחת האשמה המיוחסת למשיב.

לעניין עילת המעצר, הרי שאמנם הכלל הוא שהפרת תנאי שחרור מלמדת על כך שאין לסמוך על המפר ואין אפשרות להבטיח את מטרת המעצר בדרך אחרת, ולכן הכלל הוא, שתוצאת הפרת תנאי השחרור, מהווה עילה למעצר.

ואולם,  כפי שנאמר בבש"פ 2931/96, מפי כב' השופטת ביניש, ואסם קאסם נ. מדינת ישראל, תק-על 96 (1) 63:-

"הפרה של תנאי מעצר בית יש בה להוות עילה למעצר של ממש... עם זאת, לא כל הפרה מחייבת אוטומטית ביטול השחרור בערובה, וההחלטה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, אשר יבחן את נסיבות העבירה, נסיבותיו של העבריין וטיבה של ההפרה" - והדברים יפים אף לענייננו.

שירות המבחן הגיש בעניינו של המשיב שני תסקירי מעצר, בהם נבחנה חלופת מעצר לשחרור של המשיב. שירות המבחן, סופו של יום, לא בא בהמלצה לשחרורו של המשיב ממעצרו, וזאת מאחר ושירות המבחן התרשם כי מדובר במשיב, בעל קווים אישיותיים ילדותיים ובלתי בשלים הבאים לידי ביטוי בקושי בהתמדה במסגרות תעסוקתיות ולימודיות לאורך חייו ונטייה לתלות בסובבים. שירות המבחן התרשם עוד כי המשיב נוטה להתנהגות אובססיבית וכפייתית במצבי פרידה. כמו כן, סבור שירות המבחן כי במצב משבר עלול המשיב לבחור בדרך התמודדות בלתי אדפטיביות כגון שימוש בסמים.

שירות המבחן, בבואו להעריך רמת סיכון להתנהגותו של המשיב לקח בחשבון את עברו הפלילי, חומרת האישומים המיוחסים לו, מאפייני אישיותו והעובדה שעומד נגדו מאסר מותנה, קבע כי יש צורך בחלופה משמעותית מרוחקת מבית המתלוננת, אשר תוכל להציב למשיב גבולות ברורים להתנהגותו.

הערב המוצע, מר סאבר אבו צבייח, נחקר גם בפני, והתרשמתי כי מדובר בערב, אשר מעורב בחייו של המשיב, וכי מדובר בערב טוב, אשר יש בידו להציב גבולות למשיב. הערב אישר בפני כי המשיב מכבד אותו והמשיב שומע בקולו, וכן אישר בפני כי "אני יכול למנוע אם המשיב יבקש לצאת מהבית וללכת למתלוננת", ושוכנעתי כי כך יעשה, גם לאור העובדה שהערב המוצע, כבר שימש כמפקח של המשיב, למשך תקופה ארוכה, ונראה כי המשיב לא ביצע עבירות בזמן שהיה בפיקוחו.

התרשמתי שהערב הינו בעל מחוייבות אישית ומשפחתית, ונראה כי יש בידו לסייע למשיב, עם כל הקושי הכרוך בתפקיד המפקח.

בנסיבות העניין, ויתכן וההכרעה במקרה זה לוותה בהתלבטויות באשר לאפשרות לשחרר המשיב לחלופת מעצר, אולם בסופו של יום, סברתי כי הכף נוטה אל עבר שחרורו של המשיב בחלופה המוצעת, ומכאן שהחלטתי שלא לקבל את המלצות שירות המבחן.

אין חולק ששירות המבחן הוא הגורם בעל הכלים המקצועיים להעריך בשלב המעצר את מסוכנותו של המשיב ואת התאמתן של החלופות המוצעות, כמו גם לבוא בהמלצה בדבר אמצעי פיקוח נוספים, באם ההמלצה היא על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

התסקיר בא לסייע לבית המשפט במילוי חובתו הסטטוטורית לבחון את מסוכנות המשיב ואת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. על בית המשפט המקבל לידיו תסקיר מעצר להביא בחשבון את המלצת שירות המבחן. יחד עם זאת, ועם כל ההערכה לתסקירי שירות המבחן ולעבודתו המקצועית והחשובה של השירות, מדובר בהמלצה בלבד ובית המשפט עצמאי בהפעלת שיקול דעתו (ראו גם ב בש"פ 5309/05 דוד צמח נ' מדינת ישראל [אתר משפטי נבו]; בש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל; בש"פ 5190/04 אסולין נ' מדינת ישראל).

בהחלטה הנ"ל בעניינו של דוד צמח, נקבע, בין היתר, כי:-

" השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו לא בהכרח זהים וחופפים הם. סיכומה של נקודה זו, גם אם כטענת הסנגור נוצרה ציפיה אצל העורר בעקבות ההחלטה על קבלת תסקיר ונוכח המלצת שירות המבחן, אין בהמלצה כדי לחייב את בית המשפט". 

עוד לקחתי בחשבון שהמתלוננת גרה בבאר-שבע, ואילו הפיקוח יעשה בשגב שלום.