החלטה בתיק בש 4095/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בנשק לפי סעיף 144(א) רישא + (ב) רישא +(ג)   (1) וכן לפי 144(ב2)+(ג)(1) וכן עבירה של אחזקת סכין לפי סעיף 186(א), הכל לפי חוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

על פי עובדות כתב האישום הגיע לידי המשיב בדרך לא ידועה אקדח. המשיב הציע לאדם שהכיר, שהיה מעסיקו, לרכוש ממנו את הנשק. הנ"ל יצר קשר עם המשטרה ועל פי הנחיות שקיבל הציע למשיב למכור את הנשק לסוכן משטרתי סמוי. המשיב הגיע לנקודת מפגש עם הסוכן שם בטרם הושלמה העסקה, לאחר שסוכם המחיר, נעצר המשיב. כשנעצר נמצאה ברשותו סכין.

בחומר החקירה עדות של אותו אדם אליו פנה המשיב בתחילה, עדות הסוכן המשטרתי שביצע את העסקה עם המשיב, תמלילי שיחות טלפון וכן השיחה בין המשיב לסוכן, תמלילי עימות בין המשיב לסוכן ולמתווך בעסקת הנשק. יצוין כי טרם התקבלו תוצאות בדיקות מעבדה שנערכו לנשק, לרבות בדיקת ט"א ואולם אין למעשה מחלוקת כי המשיב הביא את הנשק.

עיקר טענות המשיב מופנות כלפי המתווך, המוביל, אשר לטענת המשיב היה סוכן מדיח. יצוין כבר בשלב זה כי טענה מסוג זה מקומה לבירור במסגרת שמיעת הראיות. אמנם מהאזנה לקלטת המפגש ברכב בו נערכה עסקת הנשק נראה כי אותו מתווך מוביל אכן גם הוביל את העסקה והיה דומיננטי בשיחה עם הסוכן המשטרתי ואולם בסופו של דבר המשיב הוא שהביא את הנשק לרכב ולמפגש והוא זה שמסרו לסוכן. מכאן שלכאורה היה מעורב בעסקת הנשק. נציין עוד כי מלכתחילה לא ביקש למסור אקדח שהגיע אליו לרשויות אכיפת החוק אלא ביקש למכרו למוביל המתווך. זה אמנם קישר את המשיב עם הסוכן המשטרתי. גם העסקה המקורית שביקש לבצע עם אותו מתווך/מוביל מהווה עבירה מסוג העבירות שבכתב האישום. מכאן שלכאורה קיימות ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירות הנשק וטענותיו כנגד המוביל יבוררו בבוא העת במסגרת ההליך העיקרי.

בכל הנוגע לסכין טוענים השוטרים כי הסכין נתפסה על גופו. המשיב טוען כי הסכין הייתה ברכב. גם אם נקבל את גרסתו גם אז עליו לספק הסבר סביר להימצאות הסכין ברכבו כאשר הוא מגיע ברכב ולפחות לעת הזו די בהימצאות הסכין בשליטתו, גם אם לא על גופו, כדי לבסס סיכוי להרשעתו בעבירה של נשיאת סכין שלא כדין.

בסיכומו של דבר, סבור אני כי לשלב דיוני זה ניתן לקבוע ללא כל קושי כי קיימות ראיות המבססות, ולו לכאורה, סיכוי של ממש להרשעת המשיב במיוחס לו וטענותיו בדבר קיומו של סוכן מדיח, הוא המתווך המוביל, מקומן לבירור בהליך העיקרי, וזאת ככל שיש לכך השלכות על עצם מסירת הנשק לסוכן המשטרתי, שכנגדו אין כל טענה כי פעל כסוכן מדיח .

 עבירות בנשק נמנות על אותן עבירות שיש בהן חזקת מסוכנות מכוח הוראת חוק. מעבר לחזקה הקבועה בחוק, הדבר הוא בידיעה שיפוטית כי נשק שסוחרים בו ללא רישיון, עלול למצוא עצמו מגיע לידיים של גורמים פליליים או ביטחוניים, ובכך לסכן את שלום הצבור. מי שסוחר בנשק ללא רישיון, מעיד על עצמו כי הוא מוכן לסכן את שלום הצבור. מכאן המסוכנות שנשקפת מהתנהגותו.

הלכה היא שבעבירות בנשק יש להורות על מעצר, למעט מקרים חריגים. ראה:

בש"פ 8237/05 עומר ארמין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3796, עמ' 3799;

בש"פ 6899/05 זיאד מטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2982, עמ' 2983;

בש"פ 6496/05 קאסם כנאען ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2082, עמ' 2083;

בש"פ 10388/05 קרי עבד אל קדר נ' מדינת ישראל,  תק-על 2005(4), 1609;

בש"פ 7433/06 באסל פלאח נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4845.

מכאן, שקיימת עילת מעצר מוצקה, הן מכוח הראיות והן מכוח ההלכה הפסוקה.

עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה: