החלטה בתיק בש 4080/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת נשק, הובלת נשק וסחר בנשק, עבירות לפי סעיפים 144(א) סיפא, 144(ב) סיפא ו- 144(ב2) הכל לפי חוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

כתב האישום מיחס למשיב עסקה של מכירת רובה מסוג מ-16 ותחמושת, לאחר שביצע ניסוי ירי בנשק וכאשר המכירה בוצעה לתושב שטחים.

המשיב חולק על עוצמת הראיות כנגדו. ב"כ מודע ומאשר כי אחד בשם מחמד אגבריה העיד כי המשיב מכר לו את הנשק ואותו מוחמד אכן עסק בסחר באמל"ח. אלא שלטענתו אין מעבר לאותה עדות ראיות שיוכלו לבסס במידה הסבירה הרשעה של המשיב.

מחמד מסר פרטים על המשיב המעידים, לכאורה, על היכרות בניהם ואינם מתיישבים עם טענת המשיב כי מעולם לא פגש את אותו מחמד אגבריה. למשיב אין הסבר סביר לעובדה זו. יצוין כי יש עד נוסף בשם ג'אבר שהעביר את הנשק לשטחים ואולם עדותו אינה מהווה חיזוק בכל הנוגע למעורבות המשיב בעסקת הנשק. עדותו יכולה להוות חיזוק לעצם קיומה של עסקת נשק.

בנסיבות אלו קיים קושי ראייתי ואולם לשלב זה סבור אני כי די בראיות כדי לבסס עילת מעצר. העדר הסבר של המשיב לטיב הפרטים שמוסר עליו רוכש הנשק מצביעה על העדר אמינות גרסתו והעדר אמינות המתגלה מגורם חיצוני לעדותו של המשיב יכולה להוות סיוע או חיזוק לעדותו של אותו סוחר נשק. לכן, ולשלב זה, סבור אני כי קיימת תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעת המשיב, כאשר בסופו של יום יוכרע התיק העיקרי על בסיס האמון שייתן בית המשפט בעדותו של אותו מחמד אגבריה אל מול עדותו של המשיב. עם זאת תובא חולשת הראיות בחשבון בהמשך, כפי שיפורט.

עבירות בנשק נמנות על אותן עבירות שיש בהן חזקת מסוכנות מכוח הוראת חוק. מעבר לחזקה הקבועה בחוק, הדבר הוא בידיעה שיפוטית כי נשק שסוחרים בו ללא רישיון, עלול למצוא עצמו מגיע לידיים של גורמים פליליים או ביטחוניים, ובכך לסכן את שלום הצבור. מי שסוחר בנשק ללא רישיון, מעיד על עצמו כי הוא מוכן לסכן את שלום הצבור. מכאן המסוכנות שנשקפת מהתנהגותו. הלכה היא שבעבירות בנשק יש להורות על מעצר, למעט מקרים חריגים. ראה:

בש"פ 8237/05 עומר ארמין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3796, עמ' 3799;

בש"פ 6899/05 זיאד מטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2982, עמ' 2983;

בש"פ 6496/05 קאסם כנאען ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2082, עמ' 2083 ;

בש"פ 10388/05 קרי עבד אל קדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1609;

בש"פ 7433/06 באסל פלאח נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4845.

במקרה זה, מעבר לחזקה, הגיע הנשק בפועל לשטחי הרשות הפלסטינאית. המשיב שסחר, לכאורה, בנשק ידע כי הוא סוחר עם תושב שטחים. היה עליו לצפות את האפשרות כי תחמושת הנמכרת לאדם שידוע כי הוא תושב שטחים תמצא את דרכה לגורמים המסכנים את בטחון הציבור בישראל. מכאן, שקיימת עילת מעצר מוצקה, הן מכוח הראיות והן מכוח ההלכה הפסוקה.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."