החלטה בתיק בש 4064/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת נשק, הובלת נשק וסחר בנשק, עבירות לפי סעיפים 144(א), (ב) ו- 144(ב2) וכן עבירה של קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1), הכל לפי חוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

בתמצית - כתב האישום מגולל סדרה של אירועים שבהם סחר המשיב בנשק  שהוא מקלע מסוג מאג, כאשר הנשק יועד להגעה לשטחי הרשות הפלסטינאית, לשם אף הגיע אלא שהנשק נתפס במחסום צהל"י .

ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות המבססות סיכוי סביר, לכאורה, להרשעת המשיב וגם לא על עצם קיומה של עילת מעצר. טענתו היא כי לא נשקפת מסוכנות משחרורו לחלופת מעצר. הראיה לכך היא, לטענתו, ששני נאשמים אחרים בפרשה, להם מסר את הנשק כדי שיעבירו אותו לשטחים וימכרו אותו שם נעצרו כחודש לפני מעצרו. בכל פרק הזמן שהיה משוחרר לא עשה דבר כדי להימלט. עוד טוען הוא כי המשטרה לא עשתה דבר כדי לברר את טענתו כי מצא את הנשק. יצוין לעניין זה כי כתב האישום אינו מפרט את הנסיבות בהן הגיע הנשק לידיו. הסניגור טוען כי מעשיו של הנאשם לא היו על רקע בטחוני מאחר ולו לא היו קשרים בשטחים וחלקו מתמצה במכירת הנשק שמצא, לטענתו, לשני חבריו אותם הכיר בעבר עת היו עצורים יחדיו בעניין אחר. לכן אין לראות במעשיו כמצביעים על מסוכנות המחייבת את מעצרו עד לתום ההליכים.

בחנתי את חומר הראיות ואכן קיימות ראיות המבססות סיכוי של ממש להרשעת המשיב במיוחס לו. לא אפרט, בהעדר מחלוקת של ממש, את הראיות. די בכך שאומר כי המשיב ושני חבריו לעסקה, אלו שקיבלו ממנו את הנשק, מודים במעשים. גרסאותיהם תואמות את איכוני ופלטי הטלפונים הניידים שלהם. שני השותפים (שנעצרו עד תום ההליכים) זוהו ע"י רוכשי כלי הנשק, תושבי השטחים שנעצרו עם הנשק. אביו של המשיב היה שותף לנסיעה בה הוביל המשיב את הנשק מתרשיחא לאום אל פאחם כדי למסור אותו לשני השותפים.

חומר הראיות מצביע על ידיעה מוקדמת של המשיב כי הנשק מיועד להימכר לגורמים עוינים בשטחים. מכאן שלכאורה מידת אחריות לעסקה על כל חלקיה אינה נופלת בחומרתה מזו של שני חבריו שכבר נעצרו. בכל מקרה, האבחנה, ככל שקיימת, בין המשיב לשניים האחרים בכל הנוגע למידת האחריות, ראוי שתבורר במסגרת הדיון בתיק העיקרי. לא לעת הזו להכריע בשאלה זו שניתן לברר רק כאשר יעידו כל המעורבים בפרשה, המפלילים זה את זה. ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 .

בשלב זה די בחומר הראיות כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של המשיב במיוחס לו בכתב האישום.

עבירות בנשק נמנות על אותן עבירות שיש בהן חזקת מסוכנות מכוח הוראת חוק. מעבר לחזקה הקבועה בחוק, הדבר הוא בידיעה שיפוטית כי נשק שסוחרים בו ללא רישיון, עלול למצוא עצמו מגיע לידיים של גורמים פליליים או ביטחוניים, ובכך לסכן את שלום הצבור. מי שסוחר בנשק ללא רישיון, מעיד על עצמו כי הוא מוכן לסכן את שלום הצבור. מכאן המסוכנות שנשקפת מהתנהגותו. הלכה היא שבעבירות בנשק יש להורות על מעצר, למעט מקרים חריגים. ראה:

בש"פ 8237/05 עומר ארמין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3796, עמ' 3799;

בש"פ 6899/05 זיאד מטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2982, עמ' 2983;

בש"פ 6496/05 קאסם כנאען ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2082, עמ' 2083 ;

בש"פ 10388/05 קרי עבד אל קדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1609;

בש"פ 7433/06 באסל פלאח נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4845.

במקרה זה, מעבר לחזקה, הגיע הנשק בפועל לגורמים עוינים. גם אם לא ידע את היעד הסופי של הנשק,  גם אז היה עליו לצפות את האפשרות כי תחמושת הנמכרת לאדם שידוע כי הוא תושב שטחים תמצא את דרכה לגורמים המסכנים את בטחון הציבור בישראל. המשיב גם מעיד כי היכרותו עם שני חבריו להם מכר את הנשק מקורה בשהייה משותפת במעצר קודם. בנסיבות אלו היה עליו לדעת כי הנשק נמכר לעבריינים ומיועד למטרות עברייניות או ביטחוניות.   מכאן, שקיימת עילת מעצר מוצקה, הן מכוח הראיות והן מכוח ההלכה הפסוקה.  

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.