החלטה בתיק בש 4026/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5237/06, המייחס לו עבירות לפי סעיף 329(א) (1), 334+335(א)(1) ו- 144(א)+144(ב), הכל לפי חוק העונשין.  ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני במסגרתה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.  

כתב האישום מיחס למשיב ירי לעבר המתלונן, הנשוי לאחותו, ולעבר בת זוגו שעימה הוא חי לאחר שנטש את אשתו, אחותו של המשיב.  על פי הנטען מערכת יחסים זו היא הרקע לירי. המשיב ירה אל עבר המתלוננים בסמוך למקום מגוריהם במעלות ופצע את המתלונן.

המשיב חולק על קיומן של ראיות המבססות, לכאורה, סיכוי להרשיעו. עוד חולק הוא על קיומה של עילת מעצר וטוען להעדר מסוכנות.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות סבור אני כי קימות ראיות המבססות סיכוי להרשעת המשיב במיוחס לו. עיקרי טענות המשיב, ככל שהדבר נוגע לטיב הראיות, עניינן באמינות גרסת המתלונן ועניין זה יבחן בתיק העיקרי. עוד אבהיר, כבר כעת, כי איני שולל את האפשרות שאדם נוסף מעורב בירי אל עבר המתלוננים ואולם אין בכך כדי להפחית את עצמת הראיות כנגד המשיב.

אין חולק כי קים סכסוך משפחתי בין המתלונן למשיב על רקע מערכת יחסיו של המתלונן עם המתלוננת, לאחר שנפרד מאחותו של המשיב. אין גם חולק כי במועד הניטען בכתב האישום נורו יריות על עבר המתלוננים, מהן נפצע המתלונן. המחלוקת היא בעניין זיהוי המשיב כיורה שביצע את הירי אל עבר המתלוננים.

המתלונן מכיר היטב את המשיב ולטענתו זיהה אותו כמבצע הירי. נתוני הזירה נבדקו ונמצא כי ניתן לזהות במקום אדם מהמרחק שלטענת המתלונן זיהה את המשיב יורה בו ובבת זוגו. מיד עם ביצוע הירי טלפן המתלונן למוקד 100 ומסר כי המשיב ירה בו. הטלפון למוקד 100 מיד לאחר הירי מהווה אמרה של קרבן אלימות מיד לאחר המעשה, על כל המשתמע מכך.

המשיב מסר אליבי. האליבי הופרך בשתי נקודות מהותיות. האחת - גרסתו הבסיסית בדבר שהייתו בבית ותיאור המציאות בביתו בעת האירוע. גרסה זו נבדקה מול עדות אשתו שטענה כי אכן המשיב היה בבית אלא תיארה בעדותה תיאור שונה מעדותו. לטענתו הוא ישן בעוד שאשתו טענה כי היה עם ילדיו. הסתירה השניה ענינה בראיה אובייקטיבית - איכון הטלפון הנייד של הנאשם מצביע על היותו בסמוך לזירת הירי בעת ביצוע הירי ולא בכפר מגוריו. יתרה מזו - בעת הירי נרשמה שיחת טלפון מביתו לטלפון הנייד שבחזקתו. אם אכן היה בבית לא היה צורך בתקשורת הטלפונית הנ"ל. המשיב אמנם מסר כי מדובר במשחק ששיחק עם ילדו הקטן אלא שגרסתו זו אינה מתיישבת עם טענתו כי ישן בבית, ואף אינה מתיישבת עם ההיגיון.  בהתאם, סבור אני כי די בראיות אלו כדי לבסס את הסיכוי הנדרש בשלב דיוני זה להרשעת המשיב ולגיבוש עילת מעצר.

קושי בגרסת המאשימה מתעורר מביצוע ירי נוסף אל עבר בית המתלוננים יומים מאוחר יותר, ירי שבוצע ע"י אותו אקדח, וזאת על פי בדיקת קליעים שאותרו בזירה. ואולם קושי זה אינו משמיט את הבסיס הראייתי כנגד המשיב אלא מחזק את האפשרות שהנשק הועבר לידיו של אחר, בטרם נעצר המשיב, ומשמש לירי על המתלוננים. כאמור גם איני שולל את האפשרות לקיומו של אדם נוסף בזירת הירי, גם אם לא זוהה כזה ע"י המתלונן.

לא מצאתי בעדויות המתלונן והמתלוננת סתירות מהותיות שאינן מתיישבות עם מצב של בלבול טבעי לאחר ירי שבוצע לעברם ושפגע במתלונן. בעיקרי הפרטים מסרו שניהם גרסאות דומות. סבור אני כי בנסיבות אלו קיימת תשתית לכאורית המבססת סיכוי להרשעת המשיב במיוחס לו, במידה הנדרשת לשלב הדיון בבקשת מעצר.   ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

כאמור, עניין מהימנות גרסת המתלוננים מקומה לבירור בתיק העיקרי. לכל היותר ואם עדותם בבית המשפט תהיה כזו שתמוטט את גרסת המאשימה כי אז ניתן יהיה לשקול זאת במסגרת הליך של עיון חוזר. 

ירי אל עבר אנשים, לא כל שכן פגיעה בהם, מקים חזקת מסוכנות. אדם היורה אל עבר אחר במטרה לפגוע בו מגלם את חזקת המסוכנות של מי שמבצע עבירה של רצח כי הרי הירי מצביע על מוכנות לגרום לנזק שעלול להיות קטלני. העובדה שהירי החטיא אין בה כדי להפחית את המסוכנות. כך גם במקרה זה.

מעבר לכך, האפשרות להגיע שוב אל המתלוננים  מחד והסיכון להשפעה על עדים, במיוחד עדי אליבי, מבססים עילת מעצר כנגד המשיב.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."