החלטה בתיק בש 4015/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת נשק, הובלת נשק וסחר בנשק, עבירות לפי סעיפים 144(א) סיפא, 144(ב) סיפא ו- 144(ב2) הכל לפי חוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

בתמצית - כתב האישום מגולל סדרה של אירועים שבהם סחר המשיב בתחמושת שהועברה לשטחים ובסופו של דבר הגיעה לידי פעילים בארגון חללי אל אקצא.

המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה בנוגע לחלק מכתב האישום וטיעוניו התמקדו רק באירועים המאוחרים יותר המפורטים בסעיף 4-5 לכתב האישום. למעשה אף הודה המשיב בחקירתו בעבירות שבסעיף 1-2 לכתב האישום וכפי שיפורט בהמשך די בכך כדי לבסס עילה למעצרו. בכל מקרה אדגיש בקצרה כי לטעמי קיימות ראיות המבססות, ולו לכאורה לשלב זה, סיכוי של ממש להרשיעו בכל שרשרת העסקאות המפורטות בכתב האישום.

כאמור בחלק מהעובדות המפורטות באישומים מודה המשיב במפורש. פעילי ארגון חללי אל אקצא שנתפסו ונחקרו ידעו למסור את שמו כמי שמכר תחמושת ואחד מהם אף ידע לזהות את המשיב במסדר זיהוי תמונות. אמנם אותם פעילי ארגון חללי אל אקצא שינו מאוחר יותר את גרסאותיהם בכל הנוגע לוודאות זיהוי המשיב ואולם מעקב התקשורת איתר שיחות טלפוניות בניהם לבין הטלפון הנייד של המשיב. מכאן שיהיה על בית המשפט השומע את התיק העיקרי לבחון את אמינות גרסאות אותם עדים, ובמיוחד כשהפלילו גם אחרים, בכל הנוגע לזיהוי המשיב כמי שביצע עסקאות במישרין עימם. בכל מקרה, לא לבית המשפט הדן במעצרם להכריע באמינות גרסתם, מה גם שבחלק מעסקאות הסחר בנשק מודה המשיב במפורש והמחלוקת מצומצמת לעסקאות מסוימות בלבד.

 עבירות בנשק נמנות על אותן עבירות שיש בהן חזקת מסוכנות מכוח הוראת חוק. מעבר לחזקה הקבועה בחוק, הדבר הוא בידיעה שיפוטית כי נשק שסוחרים בו ללא רישיון, עלול למצוא עצמו מגיע לידיים של גורמים פליליים או ביטחוניים, ובכך לסכן את שלום הצבור. מי שסוחר בנשק ללא רישיון, מעיד על עצמו כי הוא מוכן לסכן את שלום הצבור. מכאן המסוכנות שנשקפת מהתנהגותו. הלכה היא שבעבירות בנשק יש להורות על מעצר, למעט מקרים חריגים. ראה:

בש"פ 8237/05 עומר ארמין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3796, עמ' 3799;

בש"פ 6899/05 זיאד מטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2982, עמ' 2983;

בש"פ 6496/05 קאסם כנאען ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2082, עמ' 2083 ;

בש"פ 10388/05 קרי עבד אל קדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1609;

בש"פ 7433/06 באסל פלאח נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4845.

במקרה זה, מעבר לחזקה, הגיע הנשק בפועל לגורמים עוינים. גם אם לא ידע המשיב על שיוכם הארגוני, ואפילו אם תתקבל טענתו והוא יזוכה מפרטי האישום שבסעיפים 4-5 לכתב האישום, גם אז היה עליו לצפות את האפשרות כי תחמושת הנמכרת לאדם שידוע כי הוא תושב שטחים תמצא את דרכה לגורמים המסכנים את בטחון הציבור בישראל. מכאן, שקיימת עילת מעצר מוצקה, הן מכוח הראיות והן מכוח ההלכה הפסוקה.  

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

מסוכנות נבחנת בשים לב למעשה ולעושה, כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם ונסיבותיו.