החלטה בתיק בש 3912/06

בפני בקשה לעיון חוזר בעניין מעצרו של המבקש. בטרם אדון בבקשה אבהיר את הרקע הדיוני בעניין של המבקש.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים. באישום הראשון מיוחסות לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) + 29 לחוק העונשין ועבירה של החזקת ונשיאת נשק לפי סעיף 144(א)+(ב) לחוק העונשין. האישום השני מיחס לו עבירות של הדחה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 245(א) ו-(ב) בצירוף סעיף 249(א)(1) ו-(2) + סעיף 29; הטרדת עד לפי סעיף 249(א)(5) + סעיף 29; איומים, עבירה לפי סעיף 192; הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) ו-(ב) + סעיף 29; הטרדת עד לפי סעיף 249 + 29, הכל לפי חוק העונשין. כל העבירות שבאישום השני בוצעו, על פי הנטען, מספר פעמים. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

האישום הראשון מתאר אירוע בו פרץ סכסוך בין אחד בשם בוטרוס לבין שכנו מרזוק דאוד, הוא המתלונן. השניים מתגוררים בתרשיחא.  בהמשך הזעיק, על פי הנטען, בוטרוס את המבקש. זה הגיע לביתו של מרזוק ולאחר דין ודברים ירה אל עבר המתלונן באקדח שהיה ברשותו. בהמשך חזר לזירה וירה שוב אל עבר ביתו של המתלונן. יצוין כי העבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין המיוחסת למבקש באישום הראשון היא בגין הירי, על פי החלופה של עבירת ניסיון. לא היו באירוע פגיעות בגוף ואין טענה כי הירי גרם בפועל לחבלת גוף.

האישום השני מתאר סידרה של מעשים בהם איים והדיח המבקש את לוסיה, אשתו של בוטרוס, למסור עדויות שקריות בכל הנוגע לאירועים נשוא האישום הראשון וחלקו של המשיב בהם.  יצוין כי מסעיף 2 לאישום זה עולה כי חלק ממעשי האיומים וההדחה בוצעו ביחד עם בוטרוס עצמו. יודגש כי אין טענה שבוצע ניסיון להדחה בחקירה של המתלונן, מרזוק דאוד, עצמו.

ביום 18/9/06 ניתנה החלטה ע"י בית משפט זה בב"ש (חיפה) 3067/06 מדינת ישראל נ' נביל בן תאופיק (פורסם בתק-מח 2006(3), 13134). בית משפט זה סבר כי אין בחומר הראיות די כדי לבסס את מעצרו של המבקש וכן כי לא נשקפת ממנו מסוכנות המצדיקה את מעצרו. בהתאם הורה בית המשפט על שחרורו ממעצר בתנאים שפורטו בהחלטה.

על החלטתו של בית משפט זה הוגש ערר לבית המשפט העליון, בש"פ 7624/06. ביום 21/9/06 קיבל בית המשפט העליון (כב' השופטת ע. ארבל) את הערר והורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. בסוף החלטתו ציין בית המשפט העליון כי ניתן יהיה לשקול שוב את שחרורו של המבקש לאחר שיעידו המתלונן והעדה המרכזית לוסיה.

לוסיה סיימה עדותה וב"כ המבקש הגיש בקשה זו לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ב"ש 3708/06 (להלן: "הבקשה הראשונה"). בשלב בו נדונה הבקשה הראשונה המתלונן טרם העיד. עם זאת טען הסניגור המלומד כי עדותה של לוסיה בבית המשפט מכרסמת בתשתית הראיות שמציגה המאשימה ודי בכך, גם לשלב זה ובטרם העיד המתלונן, כדי להורות על שחרורו של המבקש. בית המשפט בחן את הראיות והורה ביום 27.11.06 על דחיית הבקשה.

בין לבין העיד גם המתלונן. כעת פונה שוב המבקש, באמצעות ב"כ, וטוען כי חל כרסום בראיות המצדיק את שחרורו לחלופת מעצר, מה גם שאין עוד חשש כי ישפיע על עדותם של המתלונן ולוסיה, שכאמור סיימו להעיד. עוד יצוין כי אמנם אחד מעדי התביעה לא העיד עדיין ואולם המבקש כבר העיד ונחקר בבית המשפט ולמעשה פרשת ההגנה מצויה אף היא כבר בשלב מתקדם.

בחנתי את טיעוני הצדדים ואת כל הראיות שהונחו בפני בית המשפט השומע את התיק העיקרי. סבור אני כי דין הבקשה להדחות. אמנם בית משפט זה סבר כי אין די בחומר הראיות כדי לבסס, לכאורה, סיכוי סביר להרשעת המשיב וכן כי אין במכלול הראיות כדי להצביע על מסוכנות של ממש מעצם השחרור. ואולם בית המשפט עליון סבר אחרת. החלטתו של בית המשפט העליון היא המחייבת ובבואי לשקול כעת את מצב הראיות  עלי לבחון את מכלול הראיות, לרבות טענת הכרסום בראיות, בשים לב לאופן בו בית המשפט העליון ראה ראיות אלו (כאמור - בשונה מעמדתו של בית משפט זה). כאשר אני בוחן את הראיות כעת, לאור קביעותיו של בית המשפט העליון ולאחר שהעדים העיקריים כבר העידו , סבור אני כי לא חל בתשתית הראיות מהפך או שינוי דרמטי המצדיק עיון חוזר במעצר. להפך, בשונה מעמדתי הראשונית סבור אני כעת כי הראיות שהובאו בפני בית המשפט מבססות סיכוי ממשי להרשעת המשיב במיוחס לו בכתב האישום. 

הכלל בדבר כרסום בראיות המצדיק שחרור ממעצר, לאחר שנקבע קודם לכן כי קימות ראיות המבססות סיכוי להרשעה ועילת מעצר, נקבע בשורה של פסקי דין. ראה למשל  בש"פ 4794/95 יואב שאבי ואח' נ' מדינת ישראל , תק-על 95(3), 263 ,עמ' 264, שם נקבע כדלקמן:

"על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות הוכחות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על שינוי דרמאטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. צריך להיות בשנוי שחל, כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזכוייו עולים על הסיכויים להרשעתו. מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות.... כל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גירסת התביעה או כדי לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור הנאשמים ממעצר (ראה בש"פ 3716/91 מדינת ישראל נ' דוד לויאן, תקדין עליון כרך 3)91) תשנ"א-תשנ"ב 1991 עמ' 96 בעמ' 97; בש"פ 2884/95 מרים ויסמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 3940/93 אליהו אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין עליון כרך 3)93) תשנג-תשנ"ד 488 ,1993)."

ראה גם:

בש"פ 1955/05 אלכסנדר (פטיצה) פלדמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 250;

בש"פ 10512/05 דניאל פינר נ' מדינת ישראל,  תק-על 2005(4), 1961.

עיינתי בעדותם של לוסיה וכן של המתלונן ולא מצאתי כי אכן יש בעדותם כדי לשנות באופן מהותי את רמת הראיות כפי שהוצגו בפני בית המשפט בטרם עדותם, כראיות לכאורה. גרסתה העדים הייתה עקבית וככלל חזרה, בעיקרי הדברים, על עדויותיהם במשטרה ובשחזורים שנערכו תוך שהעדים מחזקים בעדויותיהם בעל פה את התשתית כפי שנראתה מעיון בעדויות הכתובות. 

לטעמי, לא חל שינוי מהותי לטובת הנאשם בתשתית הראיות כפי שעמדה בפני בית המשפט ערב שמיעת ההוכחות אלא להפך. כעת נראה כי סיכויי התביעה להביא להרשעת המשיב טובים יותר. מכאן גם שלא נתמלאו התנאים המצדיקים את שינוי ההחלטה, כפי שנתקבלה בשעתו ע"י בית המשפט העליון.

אמנם עילת המעצר של סיכון לעדים כבר חלפה וגם אם יסוכנו לא יהיה בכך כדי להשפיע על עדותם שכבר נמסרה, ואולם ככל שהראיות מבוססות יותר כך גוברת עילת המסוכנות. מכאן שאין מקום לשנות את שנקבע בהחלטת בית המשפט העליון.

על זאת אוסיף כי תודות לניהול עניני ויעיל של המשפט קרוב שלב סיום שמיעת ההוכחות. קבועות עוד שתי ישיבות ליום 9.1.07 ו- 16.1.07 והכרעת הדין תינתן בסמוך לאחר מכן. בנסיבות אלו ראוי להמתין לסיומו של המשפט בתיק העיקרי ואין לשנות כעת את שהוחלט בעניין מעצרו של המבקש. 

בסיכומו של דבר אני מורה על דחיית הבקשה. המשיב יישאר במעצר, כפי שנקבע ע"י בית המשפט העליון.