החלטה בתיק בש 3905/05

1.         לפני בקשה לעיון חוזר, למעצר עד תום ההליכים ולחילוט ערבות.

2.         כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שהייה שלא כדין, קשירת קשר לביצוע פשע ומתן סעד למסתנן.

            בהחלטתי מיום 23.02.05 הוריתי על שחרורו של המשיב ממעצר בתנאים מגבילים.

3.         המבקשת טוענת כי המשיב הפר תנאי המעצר שנקבעו בהחלטה דלעיל, ומכאן הבקשה שבפני.

4.         בדיון שנתקיים בפני חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה וטען הן לענין זה והן לענין עילת המעצר.

5.         אחר שעיינתי בבקשה, בתיק החקירה ושמעתי טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי אכן קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב ביחס לעבירה המיוחסת לו בעניין הפרת ההוראה החוקית, אך לא מצאתי ראיות לכאורה לעניין העבירה השניה המיוחסת לו, בגין שהיה שלא כדין - עבירה לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952, ואתייחס לכך בהמשך.

6.         מעיון בדוח הפעולה של קצין היחידה, מר צביקה מגירס, עולה כי המשיב נתפס ברחוב השופטים 53 ברמת השרון ביום 11.04.05, היינו יום ב' בשבוע בשעה 09:40 בבוקר.

            מעיון אף בזכרון הדברים שנערך ע"י פקד אורנה סרויה, עולה, על אף שדעתי אינה נוחה בעניין זה, ואכן השיחה עם הקבלן מר גבי מחלוף נוהלה בטלפון, במקום לזמנו ליתן עדות כנדרש - הודיע האחרון, כי המשיב הודיע לו בבוקר שהוא חולה ולא יגיע לעבודה,  ומאידך בשעה 11:00 הודיע לו כי נעצר.

            אין חולק כי המשיב לא עמד בתנאים שנקבעו בהחלטתי מיום 23.02.05 ולא היה בהשגחתו של הקבלן, מר גבי מחלוף בהתאם להחלטתי, וראה לעניין זה סעיף ה' להחלטה מיום 23.02.05, בה נקבע, כי המשיב:-

"ישהה במחיצתו של הקבלן, בכל שעות העבודה, היינו בימים א' עד ה' משעה 06:00 ועד השעה 18:00".

            יאמר כבר עתה כי אין אני מקבל שיטת ב"כ המשיב והסבריו להמצאותו של המשיב במקום בו נמצא. יתכן וקיימים הסברים כאלה או אחרים, אך אין הדבר מעלה או מוריד, שכן יש די ראיות להוכיח שהמשיב הפר תנאי השחרור שנקבעו בעניינו. 

            מכאן כאמור יש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב.

7.         לעניין עילת המעצר, הרי שאמנם הכלל הוא שהפרת תנאי שחרור בחלופת מעצר מלמדת על כך שאין לסמוך על המפר ואין אפשרות להבטיח את מטרת המעצר בדרך אחרת, ולכן הכלל הוא, שתוצאת הפרת תנאי השחרור, מהווה עילה למעצר.

אולם כפי שנאמר בבש"א 2931/96, מפי כב' השופטת ביניש, ואסם קאסם נ. מדינת ישראל, תק-על 96 (1) 63:-

"הפרה של תנאי מעצר בית יש בה להוות עילה למעצר של ממש... עם זאת, לא כל הפרה מחייבת אוטומטית ביטול השחרור בערובה, וההחלטה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, אשר יבחן את נסיבות העבירה, נסיבותיו של העבריין וטיבה של ההפרה" - והדברים יפים אף לענייננו.

אין חולק כי סיבת הפרת תנאי השחרור שהוריתי עליהם - אינם ברורים דיו, אך מעיון בחומר החקירה, נראה כי המשיב נעצר ברח' השופטים 53 ברמת השרון. אין להקל ראש בהפרה של תנאי השחרור, אולם המצאותו של המשיב ברמת השרון - אין בה כדי להצביע על מסוכנות נוספת או מוגברת או על כוונה לבצע עבירה נוספת.

בענייננו יאמר כבר עתה, כי נקבע כי קיימות ראיות מספיקות להצביע על כך שהמשיב הפר התנאים בהם שוחרר, אך אין בהפרה זו כשלעצמה, הפרה משמעותית, לה נלוותה עבירה נוספת, ונקבע כבר בביהמ"ש המחוזי בעניינו של המשיב כאן, בערר שהוגש:-

"כי אין בעוצמת הראיות ומידת הסכנה העולה מהן, כדי להצדיק מעצר המשיב עד תום ההליכים" - ועם כל העוונה, דעתי כדעת כב' השופט י. טימור, שכן עצם ההפרה המיוחסת למשיב - עדיין איננה משנה במידה מהותית את רמת המסוכנות הנצפית מהמשיב.