החלטה בתיק בש 3876/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

על פי הנטען בכתב האישום הוזעקו שוטרים לבית אימו של המשיב לאחר שזה התפרע בדירה קודם לכן ואיים לפגוע באימו ובאחיו. לדירה הגיע שוטר ושוטר מתנדב. השוטר נכנס לחדר בו שהה המשיב, המשיב דקר את השוטר במצחו. השוטר ניסה להשתלט על המשיב. בשלב זה נכנס גם השוטר המתנדב לחדר וסייע לשוטר לאזוק את המשיב. תוך כדי המאבק דקר המשיב את המתנדב בירך ימין ונמלט. המתנדב הובהל לבית החולים בנהריה ושעתיים לאחר הגעתו לבית החולים נפטר כתוצאה מבעיה לבבית. על פי הנטען גרמה הדקירה בירך להתדרדרות במצבו של המנוח שלקה במחלת לב כרונית.

הצדדים טענו בפני באריכות לעניין התשתית הראייתית ואולם סבור אני כי טיעוניהם, היסודיים והמקיפים, טובים יהיו לשלב הסיכומים בתיק העיקרי. ככל שהדבר נוגע לשלב דיוני זה יש לקבוע כי קיימות ראיות הקושרות את המשיב לביצוע העבירה.

שני שוטרים נכנסו לחדרו של המשיב. פרט להם ולמשיב לא היה אדם נוסף בחדר. שני השוטרים נדקרו. השוטר מוניר תיאר כיצד נדקר ע"י המשיב, אם כי לא הבחין בדקירה עצמה אלא חש פתאום שהדם נוזל ממצחו. הוא גם לא הבחין ברגע הדקירה במתנדב ואולם אישר כי המתנדב היה לידו.

אימו של המשיב ראתה כי שני השוטרים מנסים לאזוק את המשיב ושניהם יוצאים מהחדר דקורים. כך גם אחיו של המשיב. המשיב עצמו, שנמלט מהזירה אזוק בידיו, נעצר מאוחר יותר ובחקירתו אמר "עשיתי טעות" ובהמשך חדל לשתף פעולה.

בנסיבות אלו סבור אני כי יש ראיות להוכחת דקירתם של שני השוטרים ע"י המשיב.

הסניגור העלה שורה של טענות יפות המתמקדות בעיקרם של דברים בשלושה נושאים - מצבו הנפשי של המשיב, ככל שהדבר נוגע לעצם כשירותו בעת ביצוע העבירה ולקיום היסוד הנפשי הנדרש לביצועה (כוונה מיוחדת), מצבו הנפשי ככל שהדבר משפיע על אמינות העדויות שנגבו ממנו וכן הקשר העובדתי והמשפטי שבין המוות לדקירה, זאת בשים לב להיות המוות כתוצאה ממחלת לב כרונית. סבור אני כי כל הטענות הנ"ל, כולן טענות כבדות משקל, אין מקומן להתברר במסגרת הליך זה. ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

ההליך הראוי לבירור הטענות הנ"ל הוא ההליך העיקרי. בכל מקרה, מוכן אני להניח לטובת המשיב כי לכל היותר ניתן ליחס לו את דקירתם של שני השוטרים, בהתעלם מהתוצאה הקטלנית ומותו של השוטר המתנדב, וזאת לצורך החלטה בעניין המעצר, הגם שסבור אני כי קיימת תשתית ראייתית מספיקה לקיומו של סיכוי סביר להרשעת המשיב גם בעבירת ההריגה, בהיות ההריגה תוצאה טבעית של דקירה, גם כאשר הדקירה אינה בפלג גוף עליון. על זאת נוסיף כי הלכה היא שדוקר אדם חייב לצפות כי מדובר באדם חולה שלדקירה תהיה עליו השפעה קטלנית. בכל מקרה, ורק לצורך המעצר, אניח כי לכל היותר ניתן יהיה להרשיע את המשיב בדקירתם של שני שוטרים, דהינו עבירות לפי סעיף 329 לחוק העונשין או אפילו 333+335 לחוק.

גם בהביאי בחשבון את האמור לעיל קמה עילת מעצר. דקירה מקימה עילה מעצם המסוכנות שבדקירת אדם. הלכה היא כי באירועים של דקירת אדם רק לעיתים רחוקות לא ייעצר הדוקר והכלל הוא כי הדוקר ייעצר עד לתום ההליכים. ראה:

בש"פ 6954/05 דוד חג'אג' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2054;

בש"פ 5379/06 הנוק מלסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 149;

בש"פ 5894/06 ניזאר מגיס נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 1600.

במקרה זה מדובר בדקירתם של שוטרים, דבר המצביע על מסוכנות יתרה ועל העובדה שלמשיב אין מעצורים גם כלפי אנשי משטרה. מכאן שגם נתון זה, לכשעצמו, מהווה עילה למעצרו. לאלימות כנגד שוטרים כעילת מעצר ראה:

בש"פ 5230/98  אברהם אושנגי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 14;

בש"פ 5023/06  גולן אוזן נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 1504.