החלטה בתיק בש 3798/05

בפני בקשה להורות על הארכת תוקף הערבויות המוטלות על המשיב ב - 105 יום נוספים, החל מיום 15.12.05 וזאת מכח הוראת סעיף 58(א) סיפא, לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: החוק).

לבקשה זו מתנגד ב"כ המשיב, משלושה טעמים חלופיים והם כדלקמן:

א.      נטען כי סמכותו של ביהמ"ש להורות על הארכת התקופה של 180 יום, נשוא סעיף 58(א) סיפא לחוק, מוגבלת לפעם אחת ולא מעבר לזאת, עפ"י לשון החוק.

ב.      מכח זאת שביהמ"ש רשאי להאריך את תוקף הערבויות ב - 180 יום בלבד, עפ"י סעיף 58(א) הנ"ל, משהאריך ביהמ"ש, בעבר, את תוקף הערבויות  פעמיים - עפ"י החלטת כב' השופטת רביד ב - 3 חודשים ועפ"י החלטתי ב - 79 יום - נותרה אך אפשרות להארכה נוספת של 11 יום ותו לא.

ג.        עוד נטען כי גם אם יסבור ביהמ"ש שיש בידו סמכות להאריך את תוקף הערבויות, עדיין אין בכך כדי להצדיק את הארכתן וזאת בשים לב להתמשכות החקירה, כאשר מדובר בקריסת חברה בשם נוגה - לפני כשלוש שנים וחצי ושבגין כך מונה לה מפרק ואילו חקירת רשות ניירות ערך נפתחה בחודש אפריל 2005 ומאז פירוק החברה ועד פתיחת החקירה, לא ניסה המשיב להימלט מהארץ, שכן כאן מרכז חייו ועסקיו וכל משפחתו נמצאת אף היא בארץ.  נטען, אפוא, כי לא ניתן, עקב התמשכות החקירה, כאמור, לחזור ולהאריך את תוקף הערבויות, שמשמעותן מגבלות המקשות עד מאוד על המשיב, כשיש בכך כדי לקפח מזכויותיו של המשיב ולהטיל עליו מגבלות שונות, המונעות גם מזכותו לצאת כרצונו לחו"ל, ככל אזרח מהשורה.

לגבי מהות, היקף ומשקל החשדות שנגד המשיב, עמד ביהמ"ש בהחלטתו המנומקת מתאריך 12.7.05, בה הורה, וזאת מכח 46(א) לחוק, להאריך את צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוצא נגד המשיב ע"י קצין המשטרה, למשך 3 חודשים נוספים, כשלהבטחת קיום צו זה נלוו ערבויות כפי שהוטלו ע"י קצין המשטרה. באותה החלטה, עמד כאמור ביהמ"ש דיו על היקפם וטיבם של החשדות כנגד המשיב וקבע כי מדובר לכאורה במעשים חמורים, בהיקף כספי רב ביותר, שהינו עשרות מיליוני שקלים.

ב"כ המבקשת חזר והבהיר בפני את היקף החשדות, הכל כאשר מדובר בחקירה סבוכה, המתנהלת גם בעיצומם של ימים אלו.

מוצא אני ממש בטענות ב"כ המבקשת כי ההחלטה של כב' השופטת רביד (להלן: ההחלטה הראשונה), באה  במסגרת סעיף 46(א) לחוק, כפי שמציין ביהמ"ש ברישא להחלטתו וזאת גם בהסכמת הצדדים.

על כן, התקופה הנוספת של הערבויות, שהוטלה, כאמור, מכח סעיף 46(א), אינה נכללת אפוא  בתקופה שיש למנות אותה מכח סעיף 58(א) סיפא לחוק ושהינה 180 יום ומניינה החל מתום תוקף ההחלטה הראשונה, מ - 12 ביולי 2005.

מכאן, שאין הבקשה הנוכחית באה בגדרו של סעיף 58(ב) לחוק, המאפשרת הגשת בקשה להארכת התקופה, ב - 90 יום נוספים, רק באישור היועמ"ש.

התקופה שקצב ביהמ"ש בהחלטה הראשונה, נוגעת בעיקרה לסמכות הקמה והנתונה לביהמ"ש מכח סעיף 46(א) לחוק, כאשר ביהמ"ש דן בבקשה אך מכח היותה בקשה להטלת ערבויות והדברים צוינו מפורשות בהחלטה ומכל מקום, ניתן גם לראותה כהחלטה הנמנית על הרישא לסעיף 58(א) לחוק, לאמור בתחום ה - 180 יום, שאינם נוגעים לסיפא שבסעיף החוק ולא ככזו הפולשת לסעיף 58(א) סיפא ומתחילה את מרוץ ה - 180 יום נשוא הסיפא לסעיף 58(א) לחוק.

קבלת פרשנותו של ב"כ המשיב, לפיה ההחלטה הראשונה הינה מכח סעיף 58(א) סיפא הנ"ל, משמעותה העמדת התקופה הקצובה בסיפא לסעיף 58(א)לחוק, לפרק זמן של 90 יום ויש בכך לסלף את כוונת המחוקק.

ע"כ, הבקשה הנוכחית באה בגדרה של הסיפא לסעיף 58(ב), היינו בתחום 180 יום, שבימ"ש רשאי לתיתם, מעת לעת, ומהם נותרו 105 יום, כאמור, לאור החלטתי שלי, הקודמת.

אין אני מוצא גם ממש בטענה כי יש בסמכותו של ביהמ"ש לחזור ולהאריך את תוקף הערבויות ל - 180 יום, עפ"י סעיף 58(א) סיפא לחוק, אך פעם אחת. פרשנות מעין זו אינה סבירה וסותרת את תכלית החוק והמילים "תקופה נוספת" בחוק, פרשנותן היחידה הינה  - 180 יום, שבהם ניתן לחזור ולהגיש את הבקשה יותר מפעם אחת ובלבד שמשך התקופה הכוללת של הארכת תוקף הערבויות לא יעלה על 180 יום (ראה ב"ש 93845/04 שחאדה נ' מ"י, ביהמ"ש המחוזי ת"א ופסקי הדין המוזכרים שם). קבלת גישתו של ב"כ המשיב משמעותה שגם החלטת ביניים, הדוחה את הדיון, לצורך מתן החלטה, שבצידה הוראה של הארכת תוקף הערבויות, עד מתן החלטה, מאיינת מכוחו של בימ"ש, אם יראה וימצא לנכון להאריך את הערבויות בהחלטתו - ולא היא.

בנסיבות העניין חזרתי ונתתי דעתי להיקפה של החקירה, מידת החשד הקיימת ולחשש הקיים מהימלטות, הכל כשמדובר בחשדות ובטיבם המתייחסים למעשה מרמה בהיקף כספי עצום ורב ויש באלו, באיזון  מכלול האינטרסים ובהם אלו העומדים למשיב לצאת ולבוא חופשי - כדי להטות את הכף לצד הארכת הערבויות.

על כן, אני מורה על הארכת תוקף הערבויות, קרי צו עיכוב היציאה מהארץ, על הערבויות הנלוות לו - עד לתאריך 15.3.06.

ניתנה היום, ה בטבת, תשס"ו (5 בינואר 2006), במעמד הצדדים.