החלטה בתיק בש 3679/04

בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977

1.         ביום 30.7.2002 הוגש נגד המבקש בבית משפט זה כתב אישום בת.פ. 1169/02, שהאשים אותו במעשים, שכך תוארו בכתב האישום:

            אמו של המבקש מתגוררת במושב אביטל. יש לה שם בית ומשק. בחודש דצמבר 2001 חתמה האם על הסכם, ועל פיו היא העבירה לבנה האחר, ישראל שמו (להלן - ישראל), את המשק ואת בית המגורים שלה שבמושב. כתב האישום מאשים את המבקש בכך, שמששמע כי אמו חתמה על ההסכם האמור - בערה בו חמתו; על כן, בסמוך לתחילת שנת 2002 הגיע המבקש לבית אמו, צעק עליה ודחף שני כסאות שהיו בסלון הבית, והותירם הפוכים ואחר כך עזב את הבית. אחר כך, ביום 20.6.2002 בשעות הערב, הזעיק המבקש את אמו כי תתלווה אליו לעפולה בבהילות, על מנת להביאה למשרדו של עורך דין, על מנת שתחתום על המסמכים הצריכים לביטולו של ההסכם (לפיו העבירה את נחלתה במושב לישראל). הוא לא סיפר לה מדוע הם נוסעים לעפולה. כשהגיעו לעפולה, סמוך לשעה 20:30 (כאמור ביום 20.6.2002) הודיע המבקש לאמו מדוע הביאה לשם, שאז היא הודיעתו, כי אין בכוונתה לחתום על המסמכים לביטול ההסכם עם ישראל. המבקש איים עליה באומרו: "את תחתמי, ואם לא - אני לא יודע מה אני אעשה". בלית ברירה עלתה האם יחד עם בנה, המבקש, כשהאחרון מאיץ בה במעלה המדרגות (לעבר משרדו של עורך הדין), תוך שהוא דוחף אותה מידי פעם בפעם. כשהגיעו השניים לפתח משרדו של עורך הדין - מאנה האם להיכנס, ואז דחף אותה המבקש פנימה בחוזקה, היא נהדפה על משקוף הדלת ונחבלה. נגרמה לה המטומה בזרוע ידה השמאלית.

            משום המעשים הללו הואשם המבקש בסחיטה בכוח (סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, להלן - 'חוק העונשין' או 'החוק'), סחיטה באיומים (ס' 428 סיפא לחוק) ותקיפה חבלנית של ממש (ס' 380 לחוק).

2.         המבקש כפר מכל וכל בדברים שיחס לו כתב האישום. לגירסתו, לאחר שחתמה אימו על הסכם להעברת נחלתה לישראל היא ביקשה לחזור בה, ועל כן פנתה אליו כי יסייע בידה על מנת לעשות לביטול ההסכם. הוא לקח את אמו, לפי בקשתה, למשרד עורך הדין בעפולה, שם חתמה על המסמכים המבטלים את ההעברה לישראל. הוא כפר מכל כל בטענות בדבר החתמתה בכוח או באיומים מכל סוג. הוא כפר בהפעלת אלימות כלשהי כלפי אמו, לרבות דחיפתה אל עבר משקוף דלת הכניסה במשרד עורכי הדין.

3.         משפטו של המבקש התנהל בפניי, וסופו של יום מצאתי לזכותו מכל אשמה (בהכרעת דין מיום 5.11.2002). אקדים את המאוחר ואומר, ובכך אשיב לטענתה של המשיבה, כי זיכויו של המבקש לא נעשה מחמת הספק. יש לומר עליו, כי הוא בחינת 'זיכוי מוחלט', משמצאתי, כי המעשים שיוחסו לו לא הוכחו כלשהו בפניי.

4.         חלפו להן כשנתיים מיום שניתנה הכרעת הדין, והנה עתה פונה המבקש בבקשה ליתן לו פיצוי על מעצרו והחזר הוצאות הגנתו, לפי סעיף 80 לחוק העונשין. הוא טוען, כי לא היה מקום מלכתחילה להגיש את כתב האישום נגדו, ומשהוגש - גרם לו נזק רב, לבריאותו, לתדמיתו בעיני הבריות, ועוד כיוצא באלה נזקים, הנגרמים מטבע ניהולו של משפט פלילי נגד אדם. הוא מבקש להתחשב באלה, כשאנו באים לגזור את הפיצוי.

            המשיבה מבקשת לדחות את הבקשה, משום שלטעמה לא נתקיימו במבקש תנאי סעיף 80 לחוק. לשיטתה - את כתב האישום שומה היה עליה להגיש, משום חומר הראיה שהונח בפניה. מאידך לא נתקיימו גם נסיבות אחרות, העשויות לזכות את המבקש בפיצוי והחזר הוצאות.

5.         המסגרת הנורמטיבית לפסיקת פיצוים והוצאות לנאשם שזוכה נתחמת בגידרו של סעיף 80 לחוק, וזו לשונו, בחלק הרלוונטי לענייננו:

'משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה ... בסכום שייראה לבית המשפט...'

            שתי חלופות לסעיף 80, איפוא. האחת עניינה העדרו של יסוד להאשמה, והאחר - 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת' (על הפירוש שניתן לסעיף 80 לחוק ראו ע"פ 4466/98 רמי דבש נ. מדינת ישראל ואח', פ"ד נו(3), 73). עניינה של החלופה הראשונה בשאלה, האם היה מקום להגשת האישום מלכתחילה. עניינה של החלופה השניה בנסיבות למיניהן, שיצדיקו את הפיצוי (להרחבת היריעה ראו נא עניין דבש הנ"ל).

6.         המבקש טוען בפניי, כי לא היה מקום מלכתחילה להגיש את כתב האישום נגדו. בנסיונו לשכנע, כי אמנם לא היה יסוד להאשמתו דומה כי הוא מערב את התנהלות שלטונות התביעה, ובכלל זה המשטרה, בהליכי המעצר, ונראה כי לכל אלה אין כל מקום, שכן התנהלות זו של התביעה, כגון שהטעתה - לפי הטענה - את שופט המעצרים בהגשת מסמכים ובהצהרה על הצהרות שאינן מבוססות, אין דבר וחצי דבר עם השאלה, האם היה מקום מלכתחילה להגיש את האישום. השאלה החשובה בהקשר זה הינה, האם מן החומר שהיה מונח בפני התביעה, מחד, ומן החומר שיכולה היתה לאסוף ולא אספה, מאידך, ניתן לומר, כי היה מקום להאשמתו של המבקש מלכתחילה באישומים שנפרסו בכתב האישום, אם לאו.

7.         ובכן, לטעמי, במבקש נתקיימה החלופה הראשונה מבין השתיים שנמנו בסעיף 80 לחוק, משמע לא היה יסוד להאשמתו מלכתחילה. בראשית דבריי אביא מהכרעת הדין, על מנת לסבר את האוזן, ואולי בכך תהא בהירה מסקנתי, לפיה אמנם לא היה יסוד להאשמה. תחילה אביא מפסקה 3 להכרעת הדין לאמור:

"עדות אחת לבדה הביאה התביעה להוכיח את שארע אצל משרד עורכי הדין, היא עדות האם. עדות זו, אומר כבר עתה, היתה קלוקלת מיסודה. צר לי כי עליי לומר דברים קשים על אשה בת 72 שנה, אלא שלא אוכל למלא את תפקידי כהלכתו, וממילא אחטא לנאשם שהועמד לדין על סמך עדות זו, אם לא אעשה כן. התרשמתי, כי מדובר במי שאמירת אמת איננה נר לרגליה. לא יכולתי להאמין למילה אחת שיצאה מפיה. היא הותירה בי רושם רע מאוד בעדותה. דבריה נשתנו על דוכן העדים במהלך מתן העדות, כגון על מנת להתאימם לחקירה הנגדית של הסניגור. דבריה בעדותה לפניי לא תאמו בחלקים רבים דברים שאמרה במקומות אחרים מחוץ לבית המשפט, כגון בפני המשטרה, העובדת הסוציאלית והרופאה שבדקה אותה, ובחלקים אחרים התאפיינו תיאוריה בחוסר הגיון...".

            בהמשך הדברים הבאתי, בהכרעת הדין, סימנים לרוב, המקעקעים את עדותה של האם-המתלוננת מיסודה, בין סתירות פנימיות בתוך הודעותיה, ובין סתירות בין הודעותיה לבין ראיות חיצוניות, ושאר תהיות ושאלות שנותרו בלתי פתורות נוכח מקרא חומר הראיה שביסס את גירסתה, היא גירסת כתב האישום. בכל אלה אינני מונה, כמובן, את התרשמותי מעדותה של האם-המתלוננת, שהרי עדותה שלפניי באה לאחר הגשת האישום, מן הסתם. יחד עם זאת אני סבור, כי בהתרשמות מן העדות מחויבת גם המשטרה, בעת שהיא גובה אותה (במהלך החקירה), ואף שאין היא צריכה לשים עצמה שופטת, שיקול דעת בכל זאת ניתן לה במלאכת החקירה, ואם האם הותירה בעדותה שלפני רושם כה שלילי, ככזו שגירסתה מופרכת באופן בולט, סביר כי גם בהודעותיה במשטרה צריך היה להתקבל רושם שכזה, אילו רק העמיקה המשטרה בחקירתה כפי שצריכה היתה לעשות, כגון על ידי עימותה של האם עם חומר אחר שהיה מונח בידי המשטרה.

8.         לצד הדברים הללו ראוי כי אציין את העובדה, כי המשטרה לא מצאה לחקור עדים במשרד עורכי הדין, שבו התרחשה - לפי כתב האישום - התקיפה של האם בידי בנה-המבקש, והרי עדים אלה יכולים היו להאיר את עיני המשטרה ולהיווכח, אם תלונת האם תלונת שווא היא, או שמא תלונת אמת. כל אלה לא נעשו, ואילו נעשו - סביר כי היו מוליכים את התביעה למסקנה אחרת מאשר הגשת כתב אישום כה חמור כפי שהוגש, משמע בבית המשפט המחוזי, ובגין סעיפי עבירה כה חמורים.

            על הדברים הללו עמדתי בפסקה 10 להכרעת הדין, כשבחנתי את טיב גירסתה של האם-המתלוננת אודות האירועים שארעו במשרד עורכי הדין, כך:

'איש מבין הנוכחים במשרד לא אישר את הדברים [דברי האם אודות ההתרחשות במשרד עורכי הדין - א.א.], לא עורך הדין (שמסר עדות במשטרה), לא יצחק בנה (שנכח במשרד עורכי הדין), ולא הפקידה, שהמשטרה לא מצאה משום מה לחקור אותה, וחבל שכך, שהרי היא זו שפתחה את הדלת לרווחה, ובהכרח היתה צריכה לראות את ההתרחשות הזאת. עדותה של הפקידה היתה שופכת אור על שארע, והיתה מאששת או מפריכה את הסיפור שבא מפי האם. עורך הדין לא העיד מטעם התביעה. לא העיד גם יצחק, אחיו של הנאשם, שהכל מסכימים כי נכח במשרד. הפקידה, כאמור, לא העידה מטעם התביעה. כל אלה לא הובאו להעיד, על מנת לתמוך בעדותה התמוהה של האם על שהתרחש במשרד עורכי הדין, אודות המכה שהותירה בה סימנים כחולים על כל הזרוע, אך לא גרמה לה להוציא ולו הגה אודות שארע שם.'

9.         סיכומה של נקודה, בה לא ראיתי עוד להרחיב, משהכרעת הדין מדברת בעד עצמה, אני מוצא לקבוע, כי לא היה יסוד להאשמתו של המבקש מלכתחילה. מכאן קמא לו זכות לפיצויים ולהחזר הוצאות הגנה - לפי סעיף 80 לחוק.