החלטה בתיק בש 3667/07

מונחת בפני בקשה למעצרם של ארבעת המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם לאחר שהוגש נגדם כתב אישום והמייחס להם ביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה עבירה בצוותא בניגוד לס' 329(א)(1) + 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), החזקת סכין שלא כדין בצוותא עבירה בניגוד לס' 186(א) + 29 לחוק העונשין ותקיפת קטין בצוותא עבירה בניגוד לס' 368ב(א) + 29 לחוק העונשין.

א.        העובדות וטענות הצדדים:

בכתב האישום נטען, כי הנאשמים תושבי הישוב טמרה והם מתגוררים בשכנות לטאהא אבו נעמה (להלן: "המתלונן") בשכונת אבו אלרומאן באותו ישוב. עוד נטען, כי הנאשם 1 והמתלונן מסוכסכים מזה כשנה וחצי.

נטען, כי ביום 9.9.07 בסביבות השעה 17:30 לערך, עבר הנאשם 2 ליד ביתו של המתלונן ובין השניים התפתח דין ודברים שבסופו הגיע הנאשם 2 מלווה בשאר הנאשמים לחצר ביתו של המתלונן, כשבידיהם מקלות ואבנים אותם החלו לזרוק לעבר המתלונן, אשתו (להלן: "אמנה") ובנו הקטין (להלן: "הקטין").

המתלונן, אמנה והקטין החלו לנוס ולברוח כשהנאשמים דולקים אחריהם וממשיכים לזרוק לעברם אבנים. הנאשמים השיגו את המתלונן, הפליאו בו את מכותיהם באמצעות המקלות והאבנים שבידם, ומשניסה הקטין להיחלץ לעזרת אביו הותקף גם הוא.

בהמשך נטען, כי הנאשם 1 דקר את המתלונן באמצעות סכין אותה החזיק בידו, 3 דקירות, בגב בחזה ובעורף. הנאשם 1 חדל ממעשיו רק לאחר שאמנה קפצה עליו והרחיקה  אותו מהמתלונן.

כתוצאה מהתקיפה, נגרמו למתלונן דקירה עמוקה במעבר חזקה בטן שמאלי אחורי, דקירה בעורף וחתך עמוק בבית החזה הקדמי שמאלי. כמו כן, נגרמו לו חבלת ראש כהה והוא נזקק לניתוח דחוף ואשפוז. נטען בכתב האישום כי המתלונן ממשיך לשהות באשפוז גם עובר להגשת כתב האישום.

גם הקטין נזקק לטיפול רפואי לאחר שסבל מאי שקט נפשי וכאבים עזים במותנו השמאלית ובראשו.

בגין המתואר לעיל ייחסה המאשימה לנאשמים את העבירות המנויות ברישה החלטתי זו.

ב"כ המאשימה טענה לקיומן של ראיות לכאורה, בין היתר, היא הפנתה להודעתם של המתלונן, אשתו ובנו הקטין. כן הפנתה ב"כ המאשימה להודעתו של עד הראיה ראפת דיאב אשר הבחין בנאשמים תוקפים את המתלונן ואף הבחין בנאשם 1 כשהוא דוקר את המתלונן.

בהמשך עמדה ב"כ המאשימה על המסוכנות העולה מהתנהגותם של המשיבים והפנתה לעילת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בס' 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "החוק"). כן עמדה ב"כ המאשימה על המסוכנות הקונקרטית בנסיבות העניין, שכן לטענתה מדובר בתקיפה אכזרית של המתלונן בתוך חצר ביתו. ב"כ המאשימה טענה כי שחרורם של הנאשמים ממעצר עלול להוביל לליבוי היצרים והרוחות בשים לב לעובדה כי מדובר במשפחות מסוכסכות- משפחת המשיב ומשפחת המתלונן.

ב"כ המאשימה שללה גם אפשרות של שחרור לחלופת מעצר תוך שציינה כי מסוכנותם של הנאשמים היא כה גבוהה אשר איננה ניתנת לאיון באמצעות שחרור לחלופת מעצר.

ב"כ הנאשמים לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה.

ב"כ הנאשמים 1-3 טען, כי לאור גילם הצעיר של הנאשמים 2 ו- 3 ולאור גילו המבוגר של הנאשם 1 ועברם הנקי של הנאשמים, הרי שיש לבקש הכנת תסקיר מעצר בעניינם.

ב"כ הנאשם 4 שכאמור גם הוא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה טען, כי מעורבותו של הנאשם 4 הינה פחותה ביחס למעורבותם של שאר הנאשמים. לטענתו טענת האליבי שסיפק מרשו לא נבדקה ומכאן שיש לזקוף עובדה זו לחובת התביעה.

עוד נטען, כי משפחת הנאשם 4 סבלה רבות ממעשי משפחת המתלונן ולטענתו היה ניסיון מטעם משפחת המתלונן לדרוס אחד מבני משפחת הנאשם 4. בהמשך נטען, כי המדובר בנאשם שהוא על סף הקטינות בשל גילו והמדובר בתלמיד טוב כהגדרת בא כוחו, שיש לו כוונות ללמוד באוניברסיטה.

ב.         ראיות לכאורה:

מאחר והצדדים הסכימו לקיומן של ראיות לכאורה אעבור בתמצית על הראיות העיקריות שבתיק.

בתיק החקירה נמצא דו"ח פעולה של רס"ר עבאס חוסיין, ממנו עולה כי הלה הגיע בסמוך מאוד לאירוע. על-פי האמור בדו"ח עדי הראיה סיפרו לחוקר כי אשתו של המתלונן צעקה "נאסר [המשיב 1] תקף את טהה". גם מדו"ח העיכוב של המשיב 2 ניתן ללמוד לכאורה כי משיב זה היה מעורב בתקיפה שכן הוא מציין "רבתי עם טהה, לא דקרתי אותו ולא היה לי סכין".