החלטה בתיק בש 3533/08

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו באישום הראשון עבירת שוד, עבירה לפי סעיף 402(א)+(ב) לחוק העונשין. באישום נוסף מיוחסת לו עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

על פי עובדות כתב האישום הראשון שכר המשיב יחידת דיור מהמתלוננת. הוא ביקש להפסיק את השכירות והגיע לביתה של המתלוננת ביום 28/5/08 כדי להסדיר את סיום השכירות. שם התפתח ויכוח בינו למתלוננת במהלכו הכה את המתלוננת באלימות, לקח בכוח את תיקה שהכיל כסף מזומן, שיקים וחפצי ערך נוספים ונמלט מהזירה.

בהמשך, לא אותר המשיב והוצא כנגדו צו מעצר. ביום 30/8/08 הבחינו בו שוטרים. כאשר ניסו לעוצרו נאבק בהם בכוח. בגין אירוע זה יוחסה לו העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאוריות ועילת מעצר ואולם טען כנגד עוצמת הראיות, ככל שהדבר נוגע לאישום בעבירת השוד. בכל הנוגע לאישום בעבירה כנגד שוטרים טען כי לא התקבל אישור ממח"ש אישור שפיטה בעניין סיום חקירה בתלונה לאלימות אנשי משטרה. לא נטען כנגד ראיות לאישום זה. יצוין כי האישור הוצג לבית המשפט מאוחר יותר. גם לו לא היה אישור כזה אינני רואה בכך פגם המונע הגשת כתב אישום. לכל היותר יש בכך פגם בכל הנוגע לאופן עבודת המשטרה ונושא זה יוכל לבוא לידי ביטוי בהתייחסות בית המשפט לעדויות השוטרים. 

ככל שהדבר נוגע לאישום הראשון סבור אני כי יש ראיות המבססות, לכאורה, סיכוי של ממש להרשעת המשיב במיוחס לו. המתלוננת שמכירה את המשיב מסרה גרסה מפורטת וכן הקלטה של השיחה בינה ובין המשיב, הקלטה שבוצעה באמצעות מכשיר טלפון נייד. הקלטה זו הופסקה באמצע, לטענת המתלוננת כאשר המשיב הבחין בהקלטה והשליך את המכשיר. שכן של המתלוננת הבחין במשיב נמלט מהדירה.  הסנגור העלה מספר טענות בנוגע לאמינות עדותו של בליצר ואולם אין בטענות אלו, שיבוררו במסגרת הליך שמיעת הראיות, כדי להשמיט את כוחה הראייתי של עדותו לצורך דיון בהליך המעצר.

בחצר בית המתלוננת נמצא תיקה שהושלך שם. התיק נמצא ע"י המתלוננת עצמה. לא בוצעה בדיקת ט"א בתיק כדי לנסות לאתר ראיות להחזקת המשיב בתיק. אולם בנסיבות בהן נמצא התיק ע"י המתלוננת עצמה, והוחזק שלא בדרך של שמירה עליו מפני מגע, לא ברור אם היה ערך לבדיקה כאמור. בכל מקרה עניין זה ישקל גם הוא במסגרת התיק העיקרי ואינני סבור כי אי ביצוע רכיב חקירה זה מהווה מחדל בעוצמה המשמיט את הבסיס לראיות המאשימה בשלב דיוני זה. גם טענותיו הנוספות של ב"כ המשיב הן מסוג הטענות שיבוררו במסגרת ההליך העיקרי, לרבות טענת האליבי אשר על פי חומר החקירה נראית כבלתי אמינה ואולם ראויה בירור במסגרת ההליך העיקרי. בסיכומו של דבר, לאחר עיון במכלול הראיות והטענות שהובאו בפני סבור אני כי יש ראיות המבססות, לכאורה, סיכוי של ממש להרשעת המשיב במיוחס לו בכתב האישום, וזאת בהתייחס לשני האישומים. נזכיר כי ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

"כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 24.11.2005))." (בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08)).

ראו גם את:

בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);

בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 12.2.08);

בש"פ 11086/07 אשרף בדראן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 10.1.08);

וכמו כן את בש"פ 10426/07 אליהו זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 15.1.08).

העבירות המיוחסות למשיב והנתמכות בראיות מקימות עילת מעצר. העבירה של השוד מקימה את עילת המסוכנות. העבירה כנגד השוטרים מחזקת את עילה המסוכנות זאת מאחר והמשיב נאבק בשוטרים. אירוע זה מקים גם עילת מעצר של חשש מהימלטות מאימת הדין ושיבוש מהלכי משפט. מי שנמלט מהמשטרה למעלה מחודשיים לאחר האירוע ובהמשך מאבק בשוטרים המגיעים לעוצרו מעיד על עצמו כי אינו מכבד את רשויות אכיפת החוק ולא יירתע מלשבש את עבודתם. מכן עילת המעצר הנוספת.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ'1162, שם נאמר: