החלטה בתיק בש 3523/08

בפני מונחת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו לפי סע' 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996. זאת לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו  עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, נשיאת נשק והחזקתו שלא כדין.

על פי הנטען באישום הראשון בכתב האישום, בין משפחת המשיב למשפחת ג'אברין (להלן המתלוננים או אדם, נוח, א.ג, לפי שמותיהם) נתגלע סכסוך שמקורו קרקע. נטען כי בשעות הערב, ב-22.8.08, סמוך לבית המתלוננים באום אל פחם, התעמת המשיב באופן מילולי עם המתלוננים. בהמשך הערב ובסמוך לשעה 20:50 הגיע המשיב לחצר בה היו המתלוננים כשהוא נושא אקדח שלא כדין. בהמשך לכך, ירה המשיב באמצעות האקדח לעבר המתלוננים ולאחר שפגע באדם באיזור הירך, המשיך לירות לעבר שאר המתלוננים ופגע במרפקו של  של א.ג בעת שניסה להימלט. לאחר מכן, נמלט המשיב מהמקום.

על פי הנטען באישום השני בכתב האישום, בין משפחת המתלונן, שהינו קטין, למשפחת המשיב נתגלע סכסוך על קרקע. נטען כי ביום 28.5.08 בסמוך לשעה 17:30 פגש המתלונן במשיב ובאחר אשר חברו יחד לתקוף את המתלונן. בהמשך, קיללו המשיב והאחר את המתלונן ותקפו אותו בצוותא חדא באופן שסטרו בפניו ושרטו אותו בצווארו.

המבקשת טוענת, באשר לאישום הראשון, כי קיימות ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב שעיקרן בהודעותיהם של שלושת המתלוננים ממשפחת ג'אברין בינהם הודעת נוח ג'אברין שנתמכת בהודעת א.ג ג'אברין; הודעת אדם ג'אברין' שמסר הודעה בהיותו מאושפז ובה תיאר כי המשיב ירה לעברו ממרחק קצר ופגע בו; הודעת הפרמדיק שפינה את המתלוננים, א.ג ואדם לביה"ח שמסרו לו בעת הפינוי כי היורה מוכר להם ושמו איברהים; סתירות בגרסת האליבי של המשיב אשר לא אומתו ע"י עד האליבי מטעמו; תעודות רפואיות; דו"ח ביקור בזירה ודו"ח תפיסת תרמילים וקליעים וכן, חוו"ד מעבדה.

באשר לאישום השני,  קיימת הודעת המתלונן כי המשיב ואחיו תקפו אותו; צילום של החבלות ותעודה רפואית.

המבקשת טוענת כי העבירות בהם מואשם המשיב מקימות חזקת מסוכנות מכוח סע' 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, בהיותן עבירות שנעשו באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק חם. בנוסף קיים חשש ממשי כי שחרור המשיב יוביל לשיבוש מהלכי משפט והימלטות מן הדין. המדובר בקרובי משפחה מסוכסכים כאשר המשיב מתגורר בשכנות למתלוננים ולעד הראיה. המבקשת מציינת כי למשיב רישום פלילי בגין החזקת סכין.לאור כל זאת נטען כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר .

ב"כ המשיב חולק על קיומן של ראיות לכאורה, ככל שהן מתייחסות לאישום הראשון לטענתו, לא ניתן לתת אמון בעדויות עדי התביעה מאחר ושלושת המתלוננים מסרו הודעות זהות, דבר המעלה חשש לתיאום גרסאות. עוד טוען, כי עדותו של עד הראיה מכרסמת בחומר הראיות בהיותה בלתי תואמת לגרסת התביעה. 

מדובר במשיב בן 18 ומלבד רישום ללא הרשעה בביהמ"ש לנוער בעבירות החזקת סכין, אין למשיב כל הרשעות. נטען כי הפסיקה מכירה בחשיבות העדר עבר פלילי.

לחילופין, הוא טוען לחלופת מעצר שתהייה בהרחקה מהעיר אום אל פחם, בפיקוח דודתו בנצרת.

דיון והכרעה

סבור אני כי קיימת תשתית ראייתי המבססת לכאורה סיכוי של ממש להוכחת אשמתו של המשיב במיוחס לו בכתב האישום.

לגבי האישום הראשון, עיקרן של הראיות הלכאוריות כנגדו הוא בהודעת המתלוננים הנתמכות זו בזו והקושרות את המשיב כמבצע הירי. חיזוקים להודעתם ולגבי הטענה שמדובר ביריות שנורו מנשק אחד ניתן למצוא בממצאים אובייקטיבים שנמצאו בזירת האירוע וחוות דעת מעבדה לפיה, התרמילים שנמצאו בזירה נורו מנשק אחד; הסתירות בגרסת המשיב, מחזקות את הראיות כנגדו.

מהודעת נוח ג'אברין שנגבתה כשעה לאחר האירוע, עולה כי בערב האירוע התעמת המשיב עם המתלוננים, ובהמשך הגיע המשיב לחצר בית המתלוננים והחל לירות לעברם ובהמשך הגיע לחצר בית המתלוננים ירה ופגע באדם ברגלו ובעת שא.ג ונוח ניסו להימלט רדף אחריהם המשיב תוך שהוא יורה לעברם ופוגע בידו של א.ג. הודעתו של א.ג תואמת לגרסת נוח ועל גרסה זו עמד גם בעת שעומת עם המשיב.

הודעתו של המתלונן אדם נמסרה בהיותו מאושפז בבי"ח. בהודעתו תיאר כיצד המשיב ירה לעברו מטווח קצר, פגע בו והמשיך בירי בהיותו רודף אחרי שאר המתלוננים. הודעת עד הראיה הגם שאין בה זיהוי של המשיב ואף אם אניח לטובת המשיב כי מדובר בגרסה נוגדת, הכלל הוא כי קיומה של גרסה נוגדת איננו מאיין את כוחה של הגרסה המפלילה.

באשר לטענת ב"כ המשיב לתיאום בהודעות יצוין, כי הודעתו של נוח נגבתה כשעה לאחר האירוע וזאת בזמן שאדם וא.ג כבר פונו לביה"ח. שני המתלוננים שנורו, אדם וא.ג, פונו יחד באמבולנס והפרמדיק מסר כי השניים אמרו לו שהיורה היה המשיב, שמוכר להם, עדותם של השניים האמורים, נגבתה בבתי חולים שונים בעת ששהו שם מכל מקום, טענות אלו, ראוי שיתבררו בפני הערכאה הדיונית.

המבחן לקיומן של ראיות לכאורה הן "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, קביעות אמיתות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) המבססות את אשמת המשיב מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד (נ)(2) 133 1996 ; בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 9.10.06)).

זאת ועוד, בית המשפט אינו נדרש בשלב זה בבחינת מהימנות הראיות או הגרסאות ואינו נדרש בבחינת משקלן האפשרי, וכל שיש בידו לבדוק באותו שלב הוא הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה וסיכוי ההרשעה על-פיהן (בש"פ 1332/07 אבו טראש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 11.3.07))

ובשלב זה אין ביהמ"ש עוסק בקביעת "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואף אינו עוסק בסיכום הראיות בתיק ובהכרעה באשמה. בית המשפט בשלב זה דן בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו ומעריך את סיכוי ההרשעה על בסיס זה (ר' בש"פ זאדה הנ"ל). לאור האמור לעיל אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה המבססות יסוד סביר להרשעת המשיב.

המסוכנות במקרה זה טמונה במעשיו לכאורה של המשיב אשר ירה לעבר המתלוננים בתעוזה וללא מורא מתוך כוונה לפגוע בהם. בנוסף המשיב מואשם בעבירה המקימה חזקת מסוכנות מכוח סע' 21(א)(1)(ג)(4) (להלן "החוק") בהיותן עבירות שנעשו באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק חם. זאת ועוד, קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו של המשיב יסכן את ביטחון המתלוננים ואת שלום הציבור, בהתאם לסע' 21(א)(1)(ב) לחוק.