החלטה בתיק בש 3467/06

בפניי בקשה לפסול עצמי מלשבת בדין בתיק דנא, בהתאם לסעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.

הטעמים לבקשה כפי שנטענו מפי ב"כ המבקש הן חשש ממשי לפגיעה באובייקטיביות ולמשוא פנים. בבקשה נטען כי בית המשפט עיין בחומר שהונח בפניו ובכלל זה עדויותיהם ותצהיריהם של עדי התביעה המהווים למעשה את חומר החקירה.  בנוסף, צפה בית המשפט בקלטות המתארות את מעשיו של המבקש והמהוות חלק מהותי מחומר הראיות, וזאת במסגרת בקשות ביניים שהוגשו על ידי המשיב. לאחר שני דיונים ניתנו צווי מניעה שלא ניתן לתיתם בהליך פלילי אלא רק בהליך אזרחי. בנוסף, בישיבת ההוכחות מיום 24.5.06 הגיעו הצדדים להסדר דיוני שפרטיו הובאו בפני בית המשפט בפתח ישיבת ההוכחות, ואשר כללו הודאה של המבקש באמירת ביטוי המהווה לטענת המשיב פרסום לשון הרע כנגדו. במקביל וויתר המשיב על הבאת עדי תביעה מטעמו. הוסכם עוד כי המבקש (הנאשם) ימסור עדותו ללא חקירה וללא הגשת מסמכים וראיות. לאחר שמיעת דברי המבקש ניתנה החלטה המורה על הגשת סיכומים בכתב. מייד לאחר מכן ביקש ב"כ המשיב לחזור בו מן ההסדר הדיוני, ובית המשפט אפשר לו לעשות כן. החלטה זו של בית המשפט, כך לטענת המבקש, שגויה, מקפחת ובלתי צודקת בעליל ומגלה את דעתו של בית המשפט כי בכוונתו להרשיע את המבקש בכל מחיר.

עוד מפנה המבקש להצעת פשרה שהועלתה על ידי בית המשפט, לפיה יודה הנאשם בעובדות כתב הקובלנה, לא תרשם הרשעה פלילית והוא יפצה את המשיב בסך 20,000 ש"ח. לטענת המבקש העלאת הצעה זו מלמדת כי פניו של בית המשפט להרשעה. עד כאן נימוקי הבקשה.

בטרם אכריע בבקשה אסקור להלן את תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים שהתקיימו בפניי:

1.       הקובלנה מגוללת פרשייה עגומה של יחסי שכנות עכורים בין הצדדים המתגוררים בבניין בן 6 דירות בשכונת כרמליה בחיפה. לפי כתב האישום חולק המשיב עם המבקש מעלית משותפת ומסדרון משותף בכניסה לדירותיהם.

                   אשתו המנוחה של המשיב (נסיה ברעם ז"ל) נפטרה בשלהי חודש אפריל 2004, לאחר שסבלה ממחלה ממארת. לאחר פטירתה נישא המשיב למטפלת, תושבת רומניה, אשר סעדה את אשתו.

2.       בכתב הקובלנה נאמר כי החל ממועד חזרתם של המשיב ורעייתו החדשה לארץ לאחר נישואיהם ברומניה, החלו הטרדות וקינטורים בלתי פוסקים מצדו של המבקש, עו"ד במקצועו. תכיפותם וחומרתם של דבריו ומעשיו המתגרים גברו ככל שחלף הזמן. בשלב כלשהו, הוא החל לשיר בחדר המדרגות בשירה קצבית ומולחנת את המילים הבאות: "נסיה מתהפכת בקבר, הו הו הו". המבקש חזר על התנהגותו זו במספר רב של הזדמנויות, במועדים המפורטים בכתב הקובלנה. הדברים נעשו אף לאוזני אורחיהם ובאי ביתם של המשיב ורעייתו. עוד נאמר בכתב האישום כי המבקש לא שעה לתחנוניו של המשיב והמשיך בהתנהגות המתגרה והשמעת שיר זה ללא הפסקה בכל פעם שיצא את פתח ביתו, לעיתים עשר פעמים ביום. התנהגותו תועדה במצלמה שהותקנה בחדר המדרגות.

ביום 1.9.05 הגיש המשיב את הקובלנה בהתאם לסעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965.

3.       לאחר הגשת הקובלנה,  פנה המשיב בבקשה דחופה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. בדיון שהתקיים בפניי ביום 25.09.05, לאחר צפייה בקלטת, ניתן צו המורה למבקש להימנע מהטרדת המשיב בכל דרך ובכל צורה ובין היתר להימנע מלשיר ו/או לשרוק ו/או לדבר אל עצמו כשהוא בחדר המדרגות. בנוסף הוריתי למבקש להימנע מלהתייחס למשיב או למנוחה במישרין או בעקיפין בכל צורה שהיא, באופן שהמשיב עלול לשמוע את הדברים, בין אם הם נאמרים בחדר המדרגות ובין אם מבין כותלי דירתו.

4.       ביום 16.01.06 נפתח הדיון הראשון בהליך הפלילי בפניי, כאשר המבקש היה כבר מיוצג על-ידי בא כוחו. באותו דיון הוצע לצדדים לבוא ביניהם בדברים בניסיון לסיים תיק זה מחוץ לכותלי בית המשפט ולצורך כך, נדחה הדיון להקראה נוספת.

5.       ביום 05.03.06, משלא הושג הסדר, ולאחר שהמבקש כפר בעובדות כתב האישום, נקבע התיק להוכחות. בפתח ישיבה זו שהתקיימה ביום 24.05.06, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני לפיו המבקש יודה באמירת הביטוי "נסיה מתהפכת בקבר" כפי שמתועד בקלטות, כל צד יגיש סיכומיו ובית המשפט יתן הכרעת הדין על פי החומר שבפניו.  עוד הוסכם כי הנאשם יאמר את דברו ללא חקירה.

6.       לאחר שהמבקש סיים את דבריו, ניתנה החלטה לגבי הגשת סיכומי הצדדים בכתב, אלא שבטרם ננעלה הישיבה, נתגלעה מחלוקת בין ב"כ הצדדים. זאת כאשר ב"כ המשיב ביקש את הצד שכנגד לאשר כי הדברים שיוחסו למבקש והוא הודה באמירתם, הושמעו באוזני יותר מאדם אחד. כאשר נדחתה בקשתו, ביקש לחזור בו מן ההסדר על מנת להעיד עדים מטעמו.

                   ב"כ המבקש התנגד לביטול ההסדר הדיוני, תוך שהפנה לכך שהדיון הסתיים ואף ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים. לדבריו, המעשה אינו ראוי ונותן תחושה קשה לנאשם כי אינו זוכה או לא יזכה לקביעה הוגנת וצודקת בסופו של יום.

7.       בהחלטה שניתנה באותו מעמד קבעתי כי אפשר וב"כ המשיב עשה טעות דיונית וטקטית בכך שהסכים להסדר הדיוני, מבלי שוידא כי ההסכמות בין הצדדים כוללות גם הודאה בכך שהדברים המיוחסים למבקש נאמרו בפני שני אנשים לפחות. על אף זאת הוריתי כי משגילה ב"כ המשיב את הטעות, בטרם הסתיים הדיון, שומה לאפשר לו להביא את גרסת התביעה במלואה ואם הדבר כרוך בביטול ההסדר הדיוני, ראוי לאפשר לו זאת. עוד הפניתי לכך שלנאשם לא ייגרם כל נזק כתוצאה מביטול ההסדר, שכן שמורה לו הזכות לעלות אל דוכן העדים, בבוא השלב המתאים ולהביא גרסתו המלאה בפני בית המשפט. ציינתי עוד כי "הדעת אינה סובלת כבילת הקובל בהסדר הדיוני בנסיבות העניין, ודומה כי יהא זה בבחינת מחטף שאינו ראוי באם ייעשה כדבר הזה".

ההלכה הקובעת לעניין בקשות ממין הבקשה המונחת בפניי, מורה כי אין די בתחושותיו הסובייקטיביות של מי מן הצדדים ולא רגישותו המיוחדת היא הקובעת לעניין פסלות שופט, אלא השאלה היא אם הוכחה אפשרות ממשית, אובייקטיבית של משוא פנים בניהול המשפט (ראו: ע"פ 184/85 שרעבי נ' מ"י, פד"י לט (1), 446; ע"א 1013/92 הרוש נ' הרוש, פד"י מו (2), 133). "השאלה שיש לשאול היא אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ 'משחק מכור'" (ע"א 8019/03 בזק נ' אובקיידר , תק-על 2003 (3), 28).

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה שהוגשה, מצאתי כי אין יסוד ממשי לטענות הנשמעות מפי המבקש. ככל שדעתו אינה נוחה מן ההחלטה שניתנה ביום 24.05.06 בגדרה אפשרתי למשיב לחזור בו מההסדר הדיוני, רשאי היה עליו להשיג על אותה החלטה בפני בית המשפט המחוזי. בקשה לפסילת שופט אינה הדרך לעשות כן. למעלה מן הצורך אחזור על דברים שציינתי בגדר אותה החלטה, כי מטרתו של ההליך השיפוטי בסופו של דבר הינה עשיית צדק והכרעה במחלוקות ובסכסוכים המובאים בפני בית המשפט. משלא נגרם כל נזק דיוני למבקש כתוצאה מביטול ההסדר הדיוני, ועל מנת לאפשר למשיב לשטוח מלוא טענותיו ולהוכיח הקובלנה, ראוי היה לבטל את ההסדר כפי שאכן נעשה.

אף ביתר טענותיו של המבקש לא מצאתי ממש.  גם אם לא היה מקום מן הבחינה הפרוצדורלית לצרף לכתב האישום את תצהיריהם של עדי התביעה, הרי שלא מדובר בחומר שאין לחשפו בפני בית משפט. הוא הדין לגבי הצגת הקלטות, לגביהן לא העלה המבקש כל טענה של חוסר קבילות כגון זיוף, פברוק או כיוצ"ב. אכן הכלל הוא בהליך פלילי שאין לחשוף בפני בית המשפט ראיה שאינה קבילה, אלא שהקלטות כאמור אינן בגדר ראיות בלתי קבילות והמבקש אף הסכים בהסדר הדיוני להגשתן. בכל מקרה, מדובר בחומר שהוצג במסגרת מעין בקשת ביניים, שאין בו כדי להצדיק פסילה (ראו: ע"פ 4163/05  דוד סבאג נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(2), 2153).

בהקשר זה אוסיף כי העובדה שטענות אלו מועלות בשלב זה ולא בפתח המשפט, הגם שהמבקש היה מיוצג למן ראשית הדיון, מדברת בעד עצמה.

אשר להצעת הפשרה שהועלתה בפני הצדדים, אכן בפתח ישיבת ההוכחות, מתוך מגמה לסייע לצדדים להגיע להסדר, אשר נועד גם לחסוך הליכים אזרחיים בהם מתעתד המשיב  לנקוט, לפי דבריו, הוצע כי המבקש יודה מבלי שיורשע ויוטל עליו קנס כספי ופיצוי למשיב בסך 20,000 ש"ח. כאמור, הסדר זה נועד לא רק לסיים תיק זה, אלא לחסל המחלוקת כליל גם בפן האזרחי שלה. בסופו של יום לא נסתייע הדבר. אלא שבעצם העלאת ההצעה אין כל פסול. כבר נאמר לא אחת כי ניסיונו של בית המשפט להביא את הצדדים לכלל פשרה הינו ניסיון רצוי ומבורך ומשום מדיניות משפטית נכונה מימים ימימה (ר' : ע"א 5214/05 - מרים פדידה אוחיון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ  תק-על 2005(2), 3487). יפים לעניין זה דברי בית המשפט ברע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה, פד"י מד (3), 758: