החלטה בתיק בש 3452/07

רקע ועובדות

מהם כתבי בי-דין הקובעים את המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשה על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") ואימתי חריגה מהם עולה כדי הרחבת חזית אסורה ?

ביום 14.09.05 הגישה המשיבה, הועדה המחוזית לתכנון ובניה (להלן: "הועדה") אסופת בקשות לבית משפט זה בהתאם להוראת סעיף 212 לחוק, בגדרן עתרה, בין היתר, למתן צו הריסה ללא הרשעה כנגד מבנים שונים, שהוקמו ללא היתר, בתחום מרחב התכנון שלה ונראו כמשמשים למגורים.

תיאור המבנים, גודלם ומקום הימצאותם (נקודות הציון) מפורטים בבקשות. כן צירפה המשיבה לבקשותיה שרטוט וצילום של המבנים.  

הועדה טענה בבקשותיה, כי בחודש אוגוסט 2004 התגלו המבנים שמועד הקמתם אינו ידוע למשיבה. המשיבה הטעימה, כי כל ניסיונותיה לאתר זהותם של בעלי המבנה ו/או האחראים לבניה ולשימוש לא צלחו.

עוד נטען, כי על המקרקעין חלה תוכנית המתאר המחוזית 4/14 המייעדת אותם כשטחים פתוחים (וככאלה לא ניתן לקבל לגביהם היתר).

המשיבה הוסיפה וציינה כי תחילה סברה שאדם בשם אבו מערוף יחיא, הינו אחראי לבניה ולשימוש ועל כן הגישה בקשה על פי סעיף 212 כנגדו במסגרת בש 8903/04. אולם, משהתברר בהמשך כי אבו מערוף אינו קשור לבניה או לשימוש במבנים, הוגשה בקשה חדשה, ביחס אליהם, כשהמשיב לבקשה הינו "פלוני".

ברובד המשפטי נטען, כי אי מתן צו ההריסה ינציח את תוצאותיו של המעשה האסור ויפגע בהשלטת החוק ובאינטרס הציבורי שתכליותיו, בין היתר, הן שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור.  

ביום 5.12.05, נעתר כב' השופט ע' רוזין, לבקשת המשיבה ונתן צווי הריסה כנגד המבנים.

ביום 5.04.07, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה שניתנו במעמד צד אחד ובקשה לביטול הצו. תמצית טענתם היא כי בבקשות נפלו פגמים פרוצדוראליים ומהותיים, המצדיקים את עיכוב ביצוע צווי ההריסה וביטולם.

במסגרת הבקשה לעיכוב נטען, כי המבקשים הינם בגדר מי שרואה עצמו נפגע ולאור הלכת שוורץ (ע"פ 111/99),חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והיותה של פעולת העיכוב רברסיבילית בשונה ממצב בו ייהרס המבנה, הרי שמאזן הנוחות נוטה במובהק לעבר היענות לבקשת העיכוב.

בבקשה לביטול נטען, כי המשיבה לא עשתה כל מאמץ אמיתי לאתר את המחזיקים במבנים וזאת בשים לב לעובדה כי אותו יחיא אבו מערוף מסר בעדותו בפני פקח מטעם המשיבה את שמותיהם. מכאן שהנטען בתצהיר המפקח שצורף לבקשה, בדבר סירוב הנוכחים במקום לשתף עימו פעולה, אינו נכון בלשון המעטה. עוד נטען בהקשר זה, כי כל שהיה על המשיבה לעשות הוא, להדביק התראות נוספות, משלא פעלה כך המשיבה, הרי שהתנהגותה נגועה בחוסר תום לב ואינה עומדת בהוראת תקנה 2 לתקנות התכנון והבניה, לפיה צו כאמור יינתן רק אם ראה ביהמ"ש "שאי אפשר או בלתי מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע מתן הצו" התנהגות זו הינה גובלת בחוסר תום לב. בנוסף, נטען כי המדינה העלימה עובדות רלבנטיות לבקשה- מתן פסק דין הדוחה תביעה (ת.א 8090/02ו- ת.א 8091/02) לסילוק יד שהגישה המשיבה נגד יחיא ונתבעים נוספים (חלקם הם המבקשים כאן). פסק הדין דן באותם המקרקעין והמבנים נשוא צו ההריסה. משלא צלחה תביעתה של המדינה לסילוק יד, הגישה זו בקשה לפי סעיף 212 להגשמת מטרה זו- אותה הגברת בשינוי אדרת. משמעות הדברים היא, כי המדינה עתרה לסעד מביהמ"ש כאשר ידיה אינן נקיות.

כמו כן, בדיון מיום 28.10.04 במסגרת בש 8903/04 דחה בית משפט (כב' השופט ע' רוזין) את בקשת המדינה לתת צו הריסה ללא הרשעה ביחס למבנה, נשוא הבקשה, והמדינה אף חויבה לשאת בהוצאות המשיב. 

בכל מקרה הנימוקים שביסוד הבקשה אינם מהווים עילה למתן צו הריסה. המדינה לא הצביעה על אינטרס ציבורי שנפגע (מה גם שהמדינה קפאה על שמריה כשנה וחצי ולא הדביקה את הצו ללמדך, שאין כל אינטרס ציבורי שנפגע), ולא הצביעה על קיומו של מטרד קונקרטי או הפרעה לצד ג'. 

עד כאן תמצית טיעוני המבקשים בבקשתם.

על סמך האמור לעיל נטען בתגובה, כי משלא הניחה הועדה המחוזית תשתית למתן הצו במעמד צד אחד-  דין הוא כי ביהמ"ש יבטל את צווי ההריסה ולמצער יעכב ביצועם.

עוד באותו היום (5.04.07), ניתן צו עיכוב ביצוע (ע"י כב' השופט ג' גדעון), בכפוף לחתימה על התחייבות עצמית, ערבות צד ג', והפקדה כספית בקופת בית המשפט.

המשיבה הגישה תגובתה לבקשה לביטול צווי ההריסה.

בתגובה זו חזרה המשיבה על טענותיה בבקשה למתן הצו ועמדה על הנסיבות (היעדר האפשרות להוכיח זהות המחזיקים או מבצעי העבירה ברמה הנדרשת בפלילים לפי עדותו של יחיא, זימונו הנוסף של יחיא וסירובו להיענות לזימון והימנעותם של יתר המבקשים למסור עדות במשרדי המשיבה) בהן נאלצה להגיש את הבקשה לצו הריסה.

עוד טענה המשיבה כי הזמן שחלף בין הוצאת הצווים ועד להדבקתם בחודש מרץ 2006 נבע מאילוצים של משטרת ישראל.