החלטה בתיק בש 3428/05

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בתיק פח 2083/05, המייחס לו עבירות מין בקטין, ביחד עם עבירות נילוות. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה זו שבפני, בה מבקשת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים כנגדו.

בכתב האישום מיוחסות למשיב העבירות הבאות:

חטיפה לשם עבירת מין - עבירה לפי סעיף 374 לחוק העונשין;

נסיון למעשה סדום - עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1)+סעיף 25 לחוק העונשין;

מעשים מגונים - עבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין;

סחיטה באיומים - עבירה לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין;

נסיעה ללא פוליסת ביטוח - עבירה לפי סעיף 2(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי;

נסיעה ללא רשיון רכב - עבירה לפי סעיף 62 + סעיף 2 לפקודת התעבורה.

בארוע המתואר בכתב האישום הסיע המשיב קטין בן כ- 13 שנים ברכבו, תוך שהוא נוהג ללא רשיון או ללא ביטוח. המשיב הסיע את הקטין למקום מבודד, שם ביצע בו מעשים מיניים כמתואר בכתב האישום, בניגוד להסכמתו ובהמשך, בטרם החזיר את הקטין לביתו, הציע לו כסף על מנת שלא יספר את שעשה ואיים עליו שלא לעשות כן.

בדיון בפני הודיע הסנגור כי הוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה לענין עבירות התעבורה, וכן לענין העבירה של מעשים מגונים. למעשה, חולק המשיב על ביצועה של עבירת החטיפה, הנסיון למעשה סדום ועבירת הסחיטה באיומים.

אבהיר מיד כי בעצם הצהרת סנגור יש למעשה מעין אישור בקיומן של ראיות לכאורה לכלל העבירות המפורטות בכתב האישום. עמדתי זו מתייחסת לטיעוניו של הסנגור כפי שנטענו בפני ומתוך עיון בחומר הראיות. למעשה, ניתן לומר שקיימות ראיות לכאורה מוצקות, שיפורטו בתמצית בהמשך, להוכחת העובדות המפורטות בכתב האישום. השאלה אשר יהיה על המותב שדן בתיק העיקרי להכריע בה, היא בעיקרה שאלה משפטית בכל הנוגע לקיום כל יסודות העבירה. לענין זה הגבול שבין העבירות שבכתב האישום לבין העבירות שחומרתן פחותה, הוא גבול דק, שיבוא לידי ביטוי בביטויים שיושמעו בעדויות שיהיו בפני ההרכב.

כך למשל סבור אני כי קיימות ראיות שבעיקרן אינן שנויות במחלוקת, כי המשיב הסיע את הקטין ובהמשך סירב לאפשר לו לצאת את הרכב או לחזור לביתו, וביצע בו את אותם מעשים מיניים המפורטים בכתב האישום. השאלה המשפטית אשר יהיה על בית המשפט להכריע בה לאחר שמיעת עדויות הינה, האם בנסיבות בהן נכנס הקטין לרכב, בהסכמה, כאשר לא ברור כי מלכתחילה התגבשה הכוונה לביצוע עבירת מין, האם מתקיימים יסודות עבירת חטיפה בכלל וחטיפה לשם ביצוע עבירת מין בפרט. אינני שולל את האפשרות, לאחר עיון בראיות, כי לא יוכחו כל יסודות העבירה ובסופו של דבר ניתן יהיה להרשיע את המשיב בעבירה של כליאת שווא שהיא, כאמור, עבירה שחומרתה פחותה. אלא שאינני סבור שלעת הזו, ועל בסיס ראיות לכאורה, יש להכריע בענין זה.

כך גם בכל הנוגע לעבירת נסיון למעשה סדום. כאמור, המשיב אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע של מעשים מגונים. יש בחומר הראיות עדויות מפורטות של הקטין שנמסרו לחוקרת הילדים, ובהן מסר תיאור מפורט ואף הדגים את אשר ביצע בו המשיב. בהחלט יתכן שהקטין אשר מתאר מגעים שהוא חש, סבר למשל כי חלק מהמגעים אשר נדמה היה לו שהם איבר מינו של המשיב, הם למעשה מגעים של חלק גוף אחר אשר נגע באזור פי הטבעת שלו. מכאן שיתכן ולאחר שישמעו כל העדויות, יובהר כי לא התקיימו כל יסודות העבירה של נסיון למעשה סדום. ואולם, עצם ביצוע המעשים המיניים המתוארים בכתב האישום, נתמך בראיות לכאורה וזאת בתיאוריו של הקטין, שנתמכים גם בראיות אחרות.

גם האופן בו איים המשיב על הקטין שלא יספר, אינו ברור במדויק. אמנם בחומר הראיות מתאר הקטין איום, ואולם יחד עם כך הוא גם מתאר בקשה, שבצידה תמורה כספית, שימנע מלספר על המעשה. טיבו של האיום אינו ברור ואם לא יוכח איום יקשה על התביעה להוכיח את עבירת הסחיטה באיומים. גם בענין זה סבור אני שלא זה המועד להכריע והענין יהיה מסור למותב שישמע את התיק העיקרי.

לעת הזו די שאומר כי העדויות והאופן בו מדגים הקטין את המעשים שבוצעו בו, דבר אשר ניתן לראות בחומר המצולם, די בו כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האישום. על זאת יש להוסיף ממצאים אוביקטיביים שהקטין תיאר ושנמצאו בזירת העבירה, כגון בד ועליו כתמים החשודים כזרעו של המשיב, דבר המתיישב עם התיאור שמסר הקטין לפיו ניגב המשיב את זרעו בפיסת בד, ביצים שבורות ומכונה כבדה אשר נמצאו במכוניתו של המשיב במקום ובאופן שתוארו על ידי הקטין.  לאלה יש להוסיף את עדויות אביו ואחיו של הקטין, שתיארו את יציאתו של הקטין עם המשיב ברכבו ואת מצבו הנפשי כאשר חזר הביתה וכן את חוות דעתה של חוקרת הילדים, אשר לגישתה עדותו של הקטין אמינה.

ראיה נוספת התומכת בגירסת המאשימה היא ההכחשה המוחלטת של המשיב בפתחה של החקירה ושינוי גירסתו, תוך שהוא מאשר למעשה ביצוע של מעשה מגונה, אם כי מכחיש נסיון למעשה סדום. ההודאה בחלק מפרטי המקרה ובביצועו של מעשה מגונה, מהווה למעשה גם ראשית הודאה בכלל המעשים המיוחסים לו, כאשר ההכחשה המוחלטת בפתח החקירה מהווה שקר שיש בו סיוע לגירסת המאשימה.

על אלו יש להוסיף כי ההלכה היא, לשלב דיוני זה שבפני, כי אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;