החלטה בתיק בש 3423/08

בפני בקשה למעצר עד תום הליכים שהוגשה כנגד המשיבים,  בד בבד עם  כתב אישום המייחס להם עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סע' 402(ב) + 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין"); והתחזות כעובד ציבור, עבירה לפי סע' 283(2) לחוק העונשין (נגד נאשם 1 בלבד)

עובדות כתב האישום וטענות הצדדים:

ע"פ כתב האישום, בתאריך 12.8.08, בסמוך לשעה 15:00, ברח' העלייה הראשונה בחדרה, ראו המשיבים את מוחמד אבו-רזק (להלן:"המתלונן") כשהוא נח בפתח בית ונגשו אליו.

משיב 1 גנב את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן מתוך נרתיק  שהיה מחובר למכנסיו. ובסמוך לאחר מכן הציג עצמו בפני המתלונן כשוטר, סטר לו והורה לו לרוקן את כיסיו. המשיב 1, באותו מעמד,  הכניס ידו לכיס מכנסיו של המתלונן וגנב משם כסף בסך כ- 700 ש"ח.

את הכסף והטלפון מסר המשיב 1 לידי משיב  2, שעמד  לידו לאורך האירוע שתואר לעיל.

המתלונן דרש מהמשיב 1 להשיב לו את רכושו והחל קורא בקול לעזרה תוך שהוא אוחז בחולצתו של המשיב 1 וזה, בתגובה, החל לתקוף אותו בבעיטות ובאגרופים בפניו בעוד המשיב 2 מתרחק מהמקום כשברשותו רכוש המתלונן. בהמשך שני המשיבים נמלטו מהמקום.

לאור האמור לעיל, ייחסה המאשימה למשיבים את העבירות נשוא כתב האישום.

המאשימה טוענת כי בידיה ראיות טובות, לכאורה, להוכחת אשמתם של המשיבים הכוללות, בין היתר, את הודעותיו של המתלונן, עדות של  עד ראייה אובייקטיבי לארוע התקיפה, הודיית המשיבים בנוכחותם במקום האירוע והמלטותם מהזירה וכן  אישורם לעובדת תקיפתו של המתלונן בידי המשיב 1 וגם סתירות מהותיות בגרסתו של המשיב 1  ביחס להמצאם של כתמי דם על בגדיו בעת שנעצר , סמוך לאירוע.

המאשימה טוענת כי המעשים של המשיבים מקימים עילת מעצר, בהתקיים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחררו, יסכנו את ביטחון המתלונן וכן את בטחון הציבור ושלומו. לדברי המאשימה המדובר בעבירת אלימות חמורה המקימה את חזקת המסוכנות ע"פ סע' 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

בנוסף, הפנתה המאשימה לעברם המכביד של המשיבים הכולל, בין היתר, עבירות רכוש, אלימות וסמים. כנגד שניהם תלוי ועומד מאסר על  תנאי והם שוחררו ממאסר זמן קצר לפני ביצוע העבירות נשוא תיק זה.

ב"כ המשיבים טענו הן לדלותן של ראיות התביעה והן לעצם התקיימותה של עילת מעצר. לחילופין טענו כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

את בקורתם העיקרית של ב"כ המשיבים לענין חולשתן של ראיות התביעה הסבו הם על היות המתלונן עד יחיד, שכן העד האובייקטיבי, אליהו פחימה היה עד ל"התכתשות" בין המתלונן לבין המשיב 1, שכלל אינה מוכחשת, ואולם לא ראה את ההתרחשות שקדמה לה - נטילת החפצים.

לטענתם לא ניתן להסתמך על עדות המתלונן שהיה שתוי בעת האירוע. בנוסף על כך נטען שאין התייחסות מספקת בחומר החקירה לשכרותו של המתלונן.

ב"כ המשיב 1 גורס שלכל  היותר ניתן כלל לייחס למרשו השתתפות בתגרה ואילו ב"כ המשיב 2 סבור כי אף אם ימצא בסוס ראייתי לאשמת המשיב 1 הרי שלגביו המצב שונה משאין מיוחסת לו השתתפות ממשית במעשים אלא נוכחות פסיבית בלבד.

דיון:

לאחר עיון בחומר הראיות סבורה אני כי תיק החקירה כולל ראיות, לכאורה, המבססות סיכוי סביר להוכחת אשמתם של המשיבים, כמיוחס להם בכתב האישום.

החומר הראייתי אכן מבוסס, בעיקרו,  על עדויות המתלונן.  המתלונן אישר בהודעתו, ביוזמתו, כי עובר לאירוע שתה בירה ווודקה וכדבריו בהודעתו הראשונה מיום האירוע : "... לפני איזה שעתיים אני ככה ישבתי לנוח תחת בית , נשענתי ככה ונימנמתי אני אגיד לך האמת אני שתיתי קצת, קניתי בקבוק וודקה קטן ובקבוק בירה ושתיתי...".  דברים אלה תואמים את התרשמות השוטר קלינגר שהמתלונן היה ככל הנראה שתוי לנוכח ריח האלכוהול שנדף מפיו,  בעת ההצבעה שנערכה עימו, מייד לאחר האירוע.   ( מזכר  נ"א  בתיק החקירה)

דא עקא, בעובדה זו כשלעצמה אין כדי לאיין את עדותו של המתלונן.

מעיון בהודעתו, שנמסרה סמוך לאחר האירוע,  בשעה 16:37, עולה כי לא היה שרוי במצב של אובדן עשתונות,  טשטוש או בלבול.  עדותו קוהרנטית, רצופה, בהירה, עניינית ומפורטת.