החלטה בתיק בש 3414/05

בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' הנשיא כתילי) שניתנה בתיק ב"ש 5949/05, ביום 28/12/05 אשר קיבל את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר, עד לתום ההליכים.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (בת זוג) (מספר מקרים) ותקיפת קטין (מספר מקרים) בנסיבות מחמירות.

ע"פ כתב האישום, ביום 29/11/05, תקף העורר את בנו יליד 4/10/92, בכך שנטל חגורה והצליף באמצעותה בצווארו ובגבו, וכשנתקל הילד בכסא ונפל על הריצפה, בעט בו העורר, אשתו של העורר ביקשה ממנו כי יחדל מלהרביץ לילד, בתשובה אמר לה העורר כי עליה לסתום את הפה ולא להתערב, ובהמשך הצליף באמצעות החגורה בגבה של המתלוננת, אשר נשאה תינוק יליד 20/10/03. האישה יצאה למרפסת ונתקלה ברגלית של אופניים ונפלה, והעורר המשיך לחבוט בגבה באמצעות החגורה. כתוצאה ממעשיו של העורר, נגרמו לאישה ולילד סימני הצלפות על גבם, ובנוסף, נגרם לילד סימן הצלפה על צווארו.

בפני בית המשפט קמא לא חלקה ב"כ העורר על קיומן של ראיות לכאורה, וגם לא על קיומה של עילת מעצר, המתקיימת בעניינו של העורר עקב חזקת המסוכנות הסטטוטורית שסעיף 21 (א)(1)(ג)(5) לחסד"פ סמכות אכיפה - מעצרים תשנ"ו-1996 קובע.

עיקר טיעוניהם של הצדדים בפני בית משפט קמא היה בעניין חלופת המעצר בכלל ובהמלצת שירות המבחן בפרט.

יצויין כי בעניינו של העורר נתקבלו שני תסקירי מעצר: הראשון מיום 19/12/05, לפיו ביקש שירות המבחן לדחות את הדיון על מנת לבדוק בדיקה מעמיקה את השלכות שחרורו של העורר מהמעצר על מצבם הנפשי של ילדיו, ולצורך כך גם לפגוש את האישה ולקבל אינפורמציה משירותי הרווחה על מצבם של הילדים.

בתסקיר הנוסף והמשלים מיום 26/12/05, הביע שירות המבחן את דעתו כי, ללא שילובו של העורר במסגרת טיפולית, יתקשה העורר למצוא כלים לשליטה ולריסון עצמי בעתיד. על כן, ביקש שירות המבחן, ע"פ תסקיר זה, לבחון אפשרות של שילוב העורר בבית נועם, במסגרת טיפולית יחודית לגברים אלימים המתקיימת בתנאים סגורים למחצה.

משני תסקירי המעצר שהוגשו בעניינו של העורר, עולה תמונה קשה, אם לא לומר מזעזעת, של בעל ואב אלים ועריץ המשתמש באלימות קשה, הן כלפי אשתו והן כלפי ילדיו, אדם לא יציב שאינו מסוגל לשלוט בכעסיו, המגיב באלימות קשה לגירויים ובמידה בלתי פרופורנציונאלית.

להערכת שירות המבחן, קיימת סכנה מוחשית כי העורר יחזור בעתיד על מעשיו, שירות המבחן סבור, כאמור, כי ללא שילובו של העורר במסגרת טיפולית אינטנסיבית בנושא אלימות העורר יתקשה למצוא כלים לשליטה ולריסון עצמי בעתיד. מכאן המלצתו לשלוב העורר במסגרת טיפולית כזו בבית נועם.

בית המשפט קמא קבע כי רמת המסוכנות הגבוהה של העורר העולה מעמעשים האלימים והחמורים, שהוא ביצע כנגד אשתו ובנו, והסבירות הגבוהה להישנות מקרים דומים בעתיד, מחייבת חלופת המעצר שתבטיח פיקוח יעיל וצמוד על העורר שיהיה ניתן לסמוך עליו, וכי החלופה במוסד בית נועם אין בה כדי להבטיח את מטרת המעצר, לאיין את מסוכנותו של העורר, ולהבטיח את שלומם ובטחונם של האישה והילדים, מסיבה זו דחה בית משפט קמא את המלצת שירות המבחן וכאמור הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

בערר שבפני מלין העורר על כך שבית משפט השלום לא קיבל את המלצת שירות המבחן ולא בחן את אפשרות שילובו בתוכנית טיפולית במסגרת בית נועם, כפי המלצת תסקיר המעצר. לטענת העורר, משהחליט בית משפט להשתמש בשיקול דעתו ולהורות על קבלת תסקיר מעצר, ומשבא תסקיר המעצר בהמלצה, הרי שרק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן לא ינהג בית המשפט עפ"י ההמלצה.

עוד מלין העורר על כך שבית משפט השלום לא בחן את החלופות הנוספות שהוצעו על ידי העורר, האחת בבסיס הצבאי "בירייה", שם משרת העורר, ולחילופין, בבית אחותו ובעלה המתגוררים בבית שאן, ולא בחן גם את אפשרות השילוב בין הפנית העורר לטיפול בבית נועם, שאינו למעשה חלופת מעצר והוא מוסד טיפולי הסגור למחצה, עם אפשרות מעצר בית בבית דודו ואשתו, בני ומרים פריזשדה, ברחובות.

לטענת ב"כ העורר, מודה העורר במרבית כתב האישום, מודע לחומרת מעשיו, וכי החלופות שהוצעו והמפקחים יש בהם כדי להבטיח את אי הישנותם של מקרי אלימות כלשהם.

העורר מבקש להורות על שחרורו ולהפנותו לראיון לצרכי קבלה וטיפול בבית נועם.

ב"כ המשיבה מנגד, מתנגדת לכך ומבקשת לדחות את הערר, לטענתה המלצות תסקיר מעצר, כשמן הן, וכי שיקול הדעת לעניין שחרור לחלופת מעצר נותר בידי בית המשפט גם לאחר שהוגש תסקיר מעצר וגם לאחר שהתסקיר כלל המלצה לשחרור.  עוד טוענת ב"כ המשיבה, כי ע"פ קביעה מפורשת בתסקיר המעצר, בית נועם איננו מהווה חלופת מעצר, וכי בשעות הבוקר של היום, המטופלים מסתובבים חופשי, ורק בשעות אחה"צ חייבים להתייצב במקום ולקבל טיפולים בשליטה בכעסים. כך ששליחתו של העורר לקבוצה טיפולית כזו, אין בה כדי להשיג את מטרות המעצר ולהבטיח את שלומם של בני משפחתו.

עוד טענה ב"כ המשיבה כי נושא הטיפול הינו זר לשלב של מעצר עד תום ההליכים, וכי השלב בו ישקול בית המשפט הליך טיפולי, הינו השלב של הדיון בעונש, עת נדרש בית המשפט לשקול באם לנהוג עם הנאשם דרך עונשית או דרך טיפולית. 

שקלתי את טענותיו של העורר, תוך מבט למעשים החמורים בהם הוא מואשם, ולתמונה העגומה שעולה מתסקירי המעצר, ובאתי לדעה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא עת הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, מסוכנותו הרבה של העורר, כפי שעולה מתסקירי המעצר והאפשרות הקרובה כי העורר יחזור על מעשיו האלימים, מונעים כל אפשרות לשחרורו של העורר בחלופת מעצר. מסקנתו  של בית המשפט קמא לפיה אין בחלופת מעצר כלשהי לאיין את מסוכנותו של העורר ולהבטיח שלום ילדיו ואישתו, מבוססת היטב על החומר שהונח בפניו.

תסקירי המעצר עצמם הצביעו על מסוכנות רבה ועל סכנה כי העורר יחזור על התנהגותו האלימה כלפי אשתו וילדיו. מסיבה זו לא בא תסקיר המעצר בהמלצה לשחרור העורר לחלופת מעצר, אלא בהמלצה טיפולית שנראית לו כחיונית כדי להקנות לעורר כלים לשלוט בכעסים. ברם, בהמלצתו זו התעלם שירות המבחן ממסוכנותו המרובה, ומהאפשרות של חזרת  העורר על דפוסי התנהגותו האלימה לפחות בפרק הזמן עד להצלחת הטפול ולהקניית כלים לעורר על מנת שישלוט בכעסיו וישנה את דרכי התנהגותו.

זאת ועוד, הנכונות והמוטיבציה שהעורר הביע בפני שירות המבחן להשתלב במסגרת הטיפולית בבית נועם, מעלים חשד כי הם ניתנו על רקע רצונו של  העורר לחלץ עצמו מהמעצר.  אילו אכן לעורר רצון כן ואמיתי לשנות מדפוסי התנהגותו, מדוע לא פנה בעבר למסגרת טיפולית כלשהי, שהרי מתסקיר המעצר עולה כי העורר היה ער להתנהגותו האלימה במשך תקופה ארוכה. הוא אף הודה בפני קצינת המבחן כי בהתפרצויות זעם אינו שולט בעצמו, מגיב באלימות שאינה עומדת ביחס למעשה הגירוי לכעסיו, ואף על פי כן, ישב ולא עשה דבר ע"מ לטפל בדפוסי התנהגותו האלימה.