החלטה בתיק בש 3405/06

מהחומר עולה כדלקמן

1.      במהלך  2003 ניהל אגף המכס ומע"מ (להלן: " האגף") חקירה נגד וקנין וחשודים נוספים - על פי החשד תוך שימוש  במסמכים  מזוייפים  הצליחו ועקנין ואחרים להבריח לישראל סיגריות מבלי ששילמו  עבורם את המיסים המתחייבים.

2.      ב - 2.7.03 התבקש ביהמ"ש זה  לשחרר את ועקנין וחשוד נוסף, וזאת  במסגרת ת.מ. 17293/03. ואכן, ועקנין שוחרר באותו יום בתנאים, בניהם עוכבה יציאתו מהארץ ל 180 יום (להלן: " עיכוב היציאה"), והוא חוייב להפקיד דרכונו במשרדי האגף, ראו החלטה במ/1.

בעקבות ההחלטה נחתם באותו יום צו עיכוב יציאה מהארץ, שצורף לבקשה שבפני, וסומן במ/5. במ/5 מעיד על עצמו שתוקפו עד ליום 21.1.04. בנוסף חתם ועקנין על כתב הערובה במ/4.

3.      ב- 8.12.03 פנה עו"ד רני שוורץ, נציג היועמ"ש לביהמ"ש זה, וביקש בהסכמת וקנין להאריך את תקופת הערובה ל - 180 יום נוספים. בדיון שבפני לא היתה מחלוקת בין באי כוח הצדדים שבקשת הארכה  התקבלה.

4.      ב- 8.2.04 הוגש נגד וקנין ושני אחרים כתב אישום המייחס לשלושתם - מספר רב של עבירות, ביניהן הברחות טובין - סיגריות, עשיית מעשים כדי להתחמק מתשלום מס, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במסמכים  מזוייפים,  קשירת קשר לפשע ועוד.  על פי כתב  האישום, כתוצאה ממעשה העבירה נגרעו מקופת המדינה  כ- 30 מליון ש"ח.

גדר המחלוקת:

לטענת עו"ד רוטנברג, עיכוב היציאה מהארץ חייב לעמוד בתנאים שעומדים בתקנות בית המשפט (עיכוב יציאה) תשי"ח-1958 (להלן: " התקנות").  זאת ועוד - מכיוון שהמדינה לא ביקשה לחדש או להאריך את צו העיכוב, ואף לא הודיעה על הארכתו, פקע תוקפו ב 2.1.04 מכאן שחובתה, לטענתו,  להחזיר לוקנין את  דרכונו ולא להמשיך ולהחזיק בו שלא כדין.   בנוסף חובה עליה להמציא למסוף הגבול הודעה על ביטול צו העיכוב.

עו"ד רן צצ'יק טוענת בשם המדינה, שהבקשה להאריך את תוקף הערבויות, שוקנין  הסכים לה, והגשת כתב האישום האריכו את תוקפו של צו העיכוב מעבר ל - 2.1.04 והוא תקף עד עצם היום הזה.

ב"כ שני הצדדים ביקשו ממני להסתמך על קביעות שיצאו מביהמ"ש העליון מפי כבוד השופט חשין בבש"פ 1760/01 (להלן: " בש"פ 1760/01"), והחלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים  מפי כב' השופט  רביד  בב"ש 4624/05 (להלן:  " ב"ש 4624").

לאחר ששמעתי הטיעונים, עיינתי בבקשה, במסמכים , בתקדימים הגעתי למסקנות כדלקמן:

1.      אינני מוצאת שהמחלוקת תוכרע על פי הוראות התקנות. תקנות  1 ו - 2 קובעות שעיכוב יציאה מהארץ היוצא  מלפני בית משפט,  רשם או  יו"ר ההוצל"פ, יעמוד בתוקפו שנה מיום נתינתו, אם לא נטען אחרת, וניתן להאריך את תוקפו מפעם לפעם. תקנה  3 קובעת, שתקנות  1 ו - 2 מוסיפות על הוראת כל דין ולא גורעות ממנה.

2.      עיכוב היציאה שבדיון הוא בגדר ערובה,  אחת מיני רבות, שנחתמה בהליך פלילי, ומוסדרת בפרק  ב' סימן  ו' לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן: " החוק" או " חסד"פ- מעצרים").

3.      השיקולים שבבסיס הטלת ערבויות מסוג זה ועיכוב יציאה מהארץ בכלל זה,  מפורטים בסעיפים  46 ו - 48 לחוק. תכליתם לתמוך בהתחייבויות שנוטל  על עצמו אדם  לקיים תנאים בהם חוייב על ידי הרשות המוסמכת.   

4.      סעיף 58  לחוק קובע לאמור:

"(א) הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע".

מלשונו של הסעיף נגזרת מסקנה, שהגשת כתב אישום טרם פקיעת הערבויות מבטלת מגבלת  180 הימים. משהוגש כתב האישום, אורך חיי הערובה ותוקפה  - ועיכוב יציאה מהארץ בכלל זה - כאורך חייו של ההליך, והערובות תקפות כל עוד תקף ההליך, וכל עוד לא הוחלט אחרת, פוקעות הערובות רק עם תום ההליך המשפטי.  כך פסק  כב' השופט חשין בבש"פ 1760/01 - תוך הבחנה בין  הליך "המשפט" להליך "הערעור". כב' השופט חשין פסק, שאין ל"ערבב" בין משפט ל"ערעור" והמסקנה נלמדת מהאמור בכתב הערובה שבטופס  11 תקנות  סדר הדין הפלילי תשל"ד-1974.