החלטה בתיק בש 3366/05

            בטרם אתן את החלטתי אעיר כי לאחר הדיון במעמד באי כוח הצדדים ביום 18/1/06, הופיע המבקש עצמו באמצעות הליווי המשטרתי וביקש להשמיע את דברו. הוא טען כי הוא מצטער על המעשה נשוא כתב האישום וביקש כי תנתן לו הזדמנות לשטוח טענותיו בפני ערכאת הערעור.

            מכאן לגוף העניין: המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה של גניבה בידי מנהל, זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות במקרים רבים ובשלושה אישומים נפרדים. עוד הורשע בשלוש עבירות של קבלת דבר במרמה. הוא עשה את העבירות האלה בהיותו, בין השאר, מזכיר קיבוץ הזורע ורכז המשק. הוא ניצל את האמון שרחשו לו הקיבוץ וחבריו וגנב מהם סכום של כ- 400,000 ש"ח. גזר הדין ניתן ביום 12/9/05 ובו נדון המבקש ל- 30 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 20,000 ש"ח ותשלום פיצויים בסך של 100,000 ש"ח לקיבוץ הזורע.

            בקשת המבקש לעיכוב ביצוע גזר הדין ל- 30 יום על מנת להגיש ערעור, נדחתה, כך שהוא מרצה את מאסרו החל מיום 12/9/05.

            ביום 22/12/05, כחודשיים לאחר שתם המועד להגשת הערעור, הגיש המבקש באמצעות עו"ד דרש בקשה להאריך את המועד להגשת הערעור עד ליום הגשתו בפועל. בנימוקי הבקשה נטען כי הערעור בכוונה לא הוגש במועד, כיוון ש"המבקש רצה להגיע לבית המשפט עם העילות להפחתה בעונש, ואשר על כן המשיך את ניהול המו"מ עם הקיבוץ עד אשר נערך ונחתם בין הקיבוץ ובין המערער הסכם פשרה ביום 8/12/05". לבקשה צורף הסכם פשרה שהושג, בתביעה שבין הקיבוץ ובין המבקש על פיה הצהיר הקיבוץ כי הגיע לסיפוקו הסופי בגין מעשיו של המבקש. ההסדר שהושג כולל ויתור על זכויותיו של המבקש לטובת הקיבוץ ותשלום סכום נוסף של 150,000 ש"ח.  הפיצוי בסך 100,000 ש"ח שנפסק בגזר הדין שולם בנפרד ביום 15/12/05. ב"כ המערער טוען כי סבר כי הגשת הערעור לפני שההסכם עם הקיבוץ הושלם ולפני תשלום הקנס, לא היתה מקדמת את הערעור. עובדות חדשות אלה, תוגשנה לבית המשפט שלערעור והדבר יסייע, לדעת ב"כ המבקש, לשכנע אותו להפחית בעונש שהוטל.

            ב"כ המשיבה מתנגד למתן ארכה. לטענתו, לא היתה כל מניעה להגיש את הערעור במועד הקבוע ולהעלות את הנימוקים לקולה במהלך שמיעת הערעור. לגוף העניין טוען ב"כ המשיבה כי בנימוקים שנטענו לא יהיה כדי להצדיק התערבות בגזר הדין. המשפט עצמו "נסחב" על ידי המבקש למעלה משנתיים וכך הוא נוהג גם בשלב הערעור.

            המועד להגשת ערעור על פסק דין פלילי בהתאם לסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 הוא 45 יום מיום מתן פסק הדין. על פי סעיף 201 לאותו חוק רשאי בית המשפט להאריך את המועד להגשת הערעור. סעיף זה איננו מחייב הוכחת טעם מיוחד, בניגוד למצב בתחום האזרחי המוסדר בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984.

            הלכה היא כי "ככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה וככל שמשך האיחור קצר יותר או מזערי, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים למתן הארכה" [בש 230/86  עוזי עצמון נגד מדינת ישראל פ"ד מ [2] 353, 358]. עוד נקבע כי ניתן להאריך מועד כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין. לפי אותו עקרון, טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו לא הוכרו כמצדיקים הארכת מועד כגון התרשלות בעל הדין [ב"ש 56/86 - לא פורסם, אוזכר בפרשת  עצמון נגד מדינת ישראל הנ"ל]. בענייננו האיחור בהגשת הערעור הוא משמעותי - כחודשיים ימים. ולא רק זאת, אלא שסיבת האיחור איננה תלויה בגורם חיצוני שלא היתה למבקש או לבא כוחו שליטה עליו, אלא היתה תוצאה של החלטה מודעת של המבקש. הייתי אומר כי מדובר אפילו במעין תכסיס: הסניגור הודה, למעשה, כי לא הגיש את הערעור תוך המועד הקבוע כדי שלא לדרבן את המדינה להגיש ערעור משלה. כסבור היה שלאחר שיחלוף המועד להגשת ערעור בידי המדינה [וידוע הוא שבהליך פלילי לא ניתן להגיש ערעור שכנגד] יגיש הוא בקשה להארכת מועד ומשייזכה בה - יהיה חסין מפני הגשת ערעור של המדינה. גישה זו איננה מקובלת עלי. גם אינני יכול לקבל ככנה את הטענה שהגשת הערעור בטרם הושג הסכם עם הקיבוץ, היתה פוגמת בערעור. לא היתה כל מניעה שהערעור יוגש במועד וכאשר יגיע מועד השמיעה וההסכם עם הקיבוץ טרם הושג, אין לי ספק כי בית המשפט שלערעור היה מאפשר למבקש לדחות את הדיון מעת לעת עד שיושג הסכם שניתן יהיה להגישו ולהסתמך עליו כדי להקל בעונש. אם כך, נשאלת השאלה מדוע לא הוגש הערעור במועד בכל זאת, הרי עו"ד דרש יודע כי כך הם פני הדברים? לדעתי, התשובה היא שהקיבוץ עצמו לא היה נכון להגיע להסכם עם המבקש, כל עוד ישנה אפשרות שיערער על הכרעת הדין או גזר הדין. הקיבוץ נכון היה להגיע להסכם פשרה רק משראה שהמבקש מקבל את הדין ואיננו חולק על העונש שנגזר עליו. אינטרס זה של הקיבוץ - המתלונן, המיוצג בידי התביעה הכללית, ראוי להגנה.

            זאת ועוד, השופטת בבית משפט קמא לקחה בחשבון בגזר הדין את הצהרתו של המבקש כי בכוונתו לוותר על הזכויות המגיעות לו מהקיבוץ כדי סך הכסף המגיע ממנו כהחזר הכספים שגנב מהקיבוץ. מכאן שהטענה העיקרית שבפי המבקש נלקחה, למעשה, בחשבון עוד בטרם זמנה.

            מכל האמור לעיל, אני נאלץ לדחות את הבקשה.

החלטה ניתנה היום כ"ב בטבת, תשס"ו (22 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

על המזכירות להעביר העתק החלטה זו לצדדים.

בש003366/05מירב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: