החלטה בתיק בש 3357/05

(בעניין איסור פרסום)

            המשיב עומד לדין בעבירות מין שבוצעו כלפי שלוש מתלוננות בשלושה ארועים נפרדים. בשעתו ניתן צו איסור פרסום על ידי בית משפט השלום במסגרת הליכי המעצר שננקטו נגד המשיב. עתה, עם הגשת כתב האישום לבית משפט זה ובקשה למעצר עד תום ההליכים, מבקשת ב"כ המבקשת לבטל חלקית את הצו על מנת ששמות המתלוננות ופרטיהן ישארו חסויים, אבל פרטיו ושמו של המשיב, הנאשם, יחשפו. לכך מתנגד הסניגור ומבקש להשאיר על כנה את החלטת בית משפט השלום.

            ב"כ המאשימה מנמקת את בקשתה בשלושת אלה:

            א. עקרון פומביות הדיון;

ב. זכות הציבור לדעת מיהו האדם שנגדו הוגשו שלוש תלונות בגין אינוס ומעשים מגונים;

ג. אפשר שעם פרסום השם יוגשו תלונות על ידי מתלוננות נוספות שעד כה חששו מלהגיש את תלונתן.

הסניגור טוען כי המשיב הוא בעל אינטרס כלכלי בעסק הקרוי "חוף התכלת" בטבריה  שהוא מוסד מכובד בעל מוניטין המפרנס כמה וכמה משפחות. לדעת הסניגור אין כל יסוד לחשוד בכלל כי תוגשנה תלונות נוספות נגד המשיב. אילו חשבה המבקשת כי הפרסום יסייע לחשיפת תלונות כאלה היתה מבקשת מזמן את צמצום הצו. מדובר באדם צעיר ללא הרשעות פליליות, סטודנט לכלכלה שכל חטאו הוא שקיים יחסי מין עם בחורה מרצונה.

החלטת בית משפט השלום אינה יכולה להיות סוף פסוק בשאלת איסור פרסום, הן משום

שהיא נגעה לשלב המעצר והן משום שההליך העיקרי מתנהל בבית משפט זה. לכן אדון בשאלת איסור הפרסום מלכתחילה ושלא על דרך ערעור.

            המסגרת הנורמטיבית היא כפולה:

א.         סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד- 1984 קובע: "בית משפט רשאי לדון בעניין מסוים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות אם ראה צורך בכך באחת מאלה:  [1] ... (5) לשם הגנה על עניינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ח - 1998". סעיף 70[א] לאותו חוק קובע כי "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט".

ב.         הוראת סעיף 70(ד) לחוק הנ"ל הקובעת כי "בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם...".

            בכל הנוגע לשלוש  המתלוננות  גם הסניגור אינו חולק על הצורך להגן על עניינן ולשמור על פרטיותן על דרך של איסור פרסום כל פרט היכול לזהותן. איסור פרסום הנוגע אליהן יכול לנבוע הן מהוראת סעיף 68 [ב][5] והן מהוראת סעיף 70. אך, בעוד שהסעיף הראשון מחייב גם החלטה על קיום דיון בדלתיים סגורות, אין סעיף 70(ד) לחוק מותנה בסגירת הדלתות. על כן מתבקשת ב"כ המבקשת להודיע לבית המשפט, בכל הנוגע לשלוש המתלוננות, האם בדעתה לבקש שהמשפט יישמע בדלתיים סגורות, אם לאו. לאחר שמיעת עמדת הסניגור יחליט בית המשפט בנפרד בעניין עילת איסור הפרסום בנוגע לשלוש המתלוננות.

            באשר למשיב המתנגד לפרסום שמו, אומר כי לא מצאתי בדברי הסניגור טענה שחשיפת שמו ומקום עבודתו של המשיב תביא לפגיעה  בפרטיות  שלו ואכן אני סבור כי לאור טענת המשיב כי קיים את יחסי המין עם המתלוננת ע.ע. מרצונה, שאלת הפגיעה בפרטיות לכשעצמה אינה מתעוררת כמעט.

            תרופתו של המשיב יכולה, אולי, להימצא בהוראת סעיף 68 הנ"ל. לטענת הסניגור, "הגנה על עניינו של הנאשם" כוללת, בין היתר, הגנה על העסק בו הוא עובד ועל המוניטין שיש לו. התרשמתי כי יותר מאשר מעוניין המשיב למנוע פגיעה אישית בו, הוא מעוניין למנוע פגיעה בעסק. אם זו הטענה, עלי לדחותה משני נימוקים:

            א. המשיב לא יוכל להישמע בטענה שייגרם נזק לעסק ולמוניטין שלו [של העסק] אם יתפרסמו פרטי הפרשה, שכן הוא עצמו בחר את העסק של הבר הנייד שלו, את חוף התכלת עצמו, את הציוד, את המכונית וכו' כזירה ליצירת התשתית לקיום המגעים המיניים עם המתלוננת ע.ע. [ועפ"י הטענה המוכחשת על ידיו, גם עם המתלוננת ט.ה.]. שונה היה המצב אילו המתלוננות "סיבכו" את העסק ללא כל יסוד, שאז היה מקום לשקול שמא חשיפת שם העסק תגרום לו נזק מיותר. המשיב הוא שבחר בעסק כזירה לאירועים.

            ב. ספק בעיני אם ההגנה שמדובר בה בסעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט כוללת גם הגנה על עניינו הכלכלי העסקי בלבד של הנאשם. לדעתי היא מכוונת רק לעניינו האישי, הפרטי, אולי האינטימי של הנאשם. 

בפרשות רבות שנדונו לאחרונה בבתי המשפט ניכרת מגמה לצמצם את היקף איסור הפרסום בעבירות מסוג זה. איני רואה הבדל עקרוני בין תכלית סעיף 68[ב] [5] העוסק ב"נאשם", לבין סעיף 70 [ד] הדן בפגיעה בפרטיות באופן כללי ובין סעיף 70 [ה1] הדן בפגיעה בפרטיות של חשוד. כך, למשל, בבש"פ 1105/05  עמיר כהן נגד מדינת ישראל קבעה השופטת בייניש לגבי אדם שנעצר בחשד שביצע עבירות מין בתלמידותיו, כי עליו להוכיח שייגרם לו נזק חמור כתוצאה מפרסום שמו. נקבע כי מול האינטרס האישי עומד האינטרס הציבורי הכולל לא רק את זכות הציבור לדעת, אלא גם את האינטרס במיצוי החשדות. כאשר מדובר בעבירות מין ויש תשתית של ממש להנחה כי פרסום שמו של החשוד יחשוף קורבנות עבירה נוספים, גובר בדרך כלל האינטרס לחשיפת השם על פני הצורך להגן על שם החשוד. אוסיף כי בענייננו האפשרות כי יחשפו קורבנות נוספים קיימת.

בבש"פ 4814/05   מישל ביטאר נגד מדינת ישראל , נבו המאגר המשפטי הישראלי, נדון עניינו של רופא המואשם בביצוע מעשים מגונים במטופלות במרפאתו. בית המשפט העליון מפי השופט עדיאל, קבע כי המונח "בטחונו של בעל עד" שבסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, אינו כולל את בטחונו הכלכלי של בעל הדין. עוד נקבע שם כי לצד הרובד הפרקטיקולרי של העניין הציבורי שבפרסום קיים הרובד הכללי שעניינו עקרון פומביות הדיון.  רובד זה אינו נדרש להוכחה והוא בבחינת חזקה חלוטה.

בפרשת בש"פ 2484/05  דוד פרי נגד מדינת ישראל , נבו המאגר המשפטי הישראלי, נקבע כי לא די בנזק הסביר הנלווה דרך קבע להגשת כתב אישום כדי למנוע את פרסום זהות הנאשם.