החלטה בתיק בש 3349/05

זו בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק פ"ח  543/05 של בית משפט זה. הבקשה מוגשת בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 [להלן - חוק המעצרים].

כתב האישום מייחס למשיב ארבעה אישומים שבכל אחד מהם מיוחסת לו עבירה של אינוס לפי סעיף 345[א][1] לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 [להלן חוק העונשין]. בנוסף מיוחסות לו עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347[ב] בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, כליאת שווא, לפי סעיף 377 רישא לחוק העונשין, תקיפה כדי לבצע פשע לפי סעיף 381[א][1] לחוק העונשין,  התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין והדחה בחקירה לפי סעיף 245[ב] לחוק הנ"ל.

העבירות בוצעו בתקופה שבין 21.4.05 ל- 17.10.05. כל מעשי האינוס נעשו במתלוננת אחת - ו.ס. שמה, שהיא פרוצה הנותנת את שירותיה בטבריה בחדר המוחזק על ידיה. בארבע הזדמנויות שונות המשיב פרץ לחדרה, תקף אותה, איים עליה, אנס אותה ועשה בה מעשי סדום. במקרה השני גם איים על המתלוננת לבל תפנה למשטרה בתלונה. במקרה השלישי התלווה למשיב אדם שזהותו אינה ידועה ואז המשיב קשר את ידי המתלוננת באמצעות גרביונים והאיש שהיה עימו הורה לה להיכנס כך לחדר השירותים. במקרה הרביעי נלווה אליו אחיו [מאב] - נידאל, שעוד יוזכר להלן. 

המבקשת טוענת כי יש בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב ובהן עדויות המתלוננת, עדות אחיו של המשיב ועוד. מדובר בעבירות חמורות המקימות חזקת מסוכנות. המסוכנות נלמדת גם מנסיבות העבירות שהן קשות. חומר הראיות שבידי המבקשת מעורר יסוד סביר לחשש כי אם ישוחרר, המשיב יסכן את שלום הציבור בכלל, ובטחונה של המתלוננת בפרט, וכי שחרורו יביא לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות מהליכי שפיטה. כל אלה מהווים עילות מעצר ראויות, לדעת המבקשת.

מעצר עד תום ההליכים משמעו שלילת חירותו של אדם אשר טרם הורשע בדין, וזאת שעה שהליכים אלה עלולים להימשך זמן רב. לאור ההגנה החוקתית על חרות האדם מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מצווה בית המשפט לבחון במשנה זהירות את נתוניו של כל מקרה ומקרה בבואו להחליט האם להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

סעיף 21 לחוק המעצרים קובע, כי בית המשפט יוכל להורות על מעצר, רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א.  קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום;

ב.  מתקיימת עילת מעצר כמפורט בסעיף 21(א)(1);

ג.  נבחנה חלופת מעצר וניתנה לנאשם האפשרות להיות מיוצג ע"י סניגור.

אין חולק כי על המבקשת הנטל להציג בבית המשפט תשתית ראיות הקושרות לכאורה את המשיב למיוחס לו בכתב האישום. ראיות לכאורה הן "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" [בש"פ 8087/95     שלמה זאדה נגד מדינת ישראל  פ"ד [נ]2, 133 בעמ' 146-147].

על רקע מצב משפטי זה נבחן את הראיות שבידי המבקשת. המתלוננת פנתה פעמיים למשטרה בתלונות על אינוסים שעשה בה המשיב. בתאריך 14.6.05 היא דווחה על 3 מקרים  שארעו באפריל, במאי, והשלישי ביום הגשת התלונה - 14.6.05. במסגרת החקירה בתלונות אלה נעצר חשוד ששוחרר מחוסר ראיות. התיק נסגר בשעתו בנימוק של "עבריין בלתי נודע".

כעבור כארבעה חודשים, בתאריך 17.10.05, המתלוננת מגישה תלונה נוספת בגין אינוס שנעשה בה באותו יום.  היא מוסרת בהודעתה כי "היום ובזמן  שהייתי עושה ניקיון לבית, הדלת הייתה פתוחה, אז לפתע נכנס מישהו לבית, זיהיתי אותו, שהוא אותו בן אדם שהגשתי נגדו תלונה במשטרה על אונס ותקיפה מיום 14.6.05". המתלוננת תיארה אותו כ"בן 21, גובה 180 ס"מ, עם זקן פס ללא שפם, שיער שחור קצר". בתלונה הראשונה מחודש יוני 2005 תיארה אותו כ"בחור שגובהו 185- 190 ס"מ, כבן 20, שחום, עם זיפים". היא הוסיפה שהוא נראה כערבי בדואי אך ללא מבטא של ערבי. אעיר כאן כי אביו של המשיב הוא ערבי, אך אימו יהודייה.

            שאלת זיהויו של המשיב כמי שמכיר את המתלוננת שוב אינה רלוונטית לאור הודאתו [המתפתחת, יש לומר], לפיה קיים איתה יחסים [כפרוצה] ביום 17.10.05. הצורך לקשור אותו עם שלושת המקרים הראשונים קיים, אם כי הדבר נעשה יותר קל. אצביע להלן על הראיות המוכיחות לכאורה את הקשר בין האנס בשלוש הפעמים הקודמות ובין המשיב. חלקן באות מפי המתלוננת וחלקן הן נסיבתיות, כמו ידיעת פרטים מוכמנים אודות המשיב. נפרט את עיקרן:

א.  המתלוננת מספרת בהודעה מיום 14.6.05 שהבחור שאנס אותה בחודש מאי הוא הבחור שאנס אותה גם בחודש אפריל 2005.

ב.  כשהוגשה התלונה השנייה [ביום 17.10.05] מציינת המתלוננת שהאדם שאנס אותה היום הוא הבחור שאנס אותה בשלוש הפעמים הקודמות;

ג. משנעצר המשיב שהתה המתלוננת במשטרה ביום 12.12.05 וכשהיא פוגשת אותו ליד היומנאי היא מצביעה עליו באופן ספונטאני באמרה: "הנה הוא אמיר שאנס אותי";

ד. המתלוננת מספרת בהודעתה מיום 14.6.05 כי נודע לה מפי המשיב כי אמו אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. עובדה זו אומתה כנכונה  [ראה הודעתו של המשיב מיום 17.10.05 בעמ' 2].

ה. המתלוננת סיפרה באותה הודעה שהבחור שאנס אותה גילה לה שהוא עובד במפעל גופי חימום בחצור.  גם עובדה זו אומתה כנכונה [ראה עדותה של אלגבסי רותי מיום 20.12.05].

ו. המתלוננת סיפרה לנידאל, אחיו של המשיב, מיד לאחר האינוס האחרון, כי אין זו הפעם הראשונה שהבחור, שאת שמו טרם ידעה אז, אונס אותה.