החלטה בתיק בש 3337/07

1.         המדובר בערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת (להלן - בית משפט קמא) שניתנה ע"י כב' סגן הנשיא, השופט ג'ורג' אזולאי, בב"ש 5680/07 מיום 3/12/2007על פיה, שוחרר המשיב לחלופת מעצר בית מלא בתנאים מגבילים.

2.         המשיב הועמד לדין בבית משפט קמא בת.פ. 2740/07 בגין ביצוע עבירות הבאות:

א.         איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, (להלן - חוק העונשין);

ב.         תקיפה הגורמת חבלה של ממש - עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין;

ג.          תקיפה סתם - עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

3.         בכתב האישום נטען, כי המתלוננת: הדיל אבו ג'מיע - בתו של המשיב, ילידת 1988 ומתגוררת בכפר יפיע. ביום 23/10/2007, סמוך לשעה 18:30, בביתם ביפיע, תקף המשיב שלא כדין את המתלוננת בכך שהיכה אותה במכות ידיים בראשה ופניה, וגרם לה למכאוב רב. בנסיבות המתוארות לעיל, תוך כדי שהמשיב צועק ומקלל, ניגש למטבח הבית ואיים בפגיעה שלא כדין במתלוננת באומרו לה שישחט אותה, וזאת בכוונה להפחידה ולהקניטה. המתלוננת בתגובה ברחה מן הבית, לבית סבה.

ביום 21/10/2007 בביתם, בכפר יפיע, תקף המשיב שלא כדין את המתלוננת בכך שלאחר ששפך קפה על ידיה, היכה בהם חזק. בקיץ 2007, תאריך ושעה מדויקים אינם ידועים למאשימה, תקף המשיב שלא כדין את המתלוננת בכך שבאמצעות חגורה היכה ברגלה ובישבנה, וגרם לה לחבלות של ממש. בחודש פברואר 2007, בביתם, תקף המשיב שלא כדין את המתלוננת בכך שחבט ראשה בקיר וגרם לה למכאוב.

במהלך שנת 2007, במספר רב של מקרים, בכל פעם שהמתלוננת יצאה מהבית ללא ידיעת המשיב, נהג הנ"ל להכותה בידיו בראשה, בחלקי גופה השונים, וכן נהג לאיים בפגיעה בה שלא כדין באומרו לה שאם תתחתן עם מרואן יהרגה, וזאת בכוונה להפחידה ולהקניטה. בעקבות המקרים הנ"ל סבלה המתלוננת מסחרחורות ומדיכאון, והיא נזקקה לטיפול רפואי אצל נוירולוג.

4.         עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת ביום 31/10/2007 בקשה לבית משפט קמא להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

5.         ביום 3/12/2007 החליט בית משפט קמא לדחות את בקשת העוררת. בהחלטתו הדגיש בית משפט קמא, כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום, וכן קמה נגד העורר עילת מעצר. אך עם זאת, ובהתחשב בתסקיר המעצר אשר נתקבל בעניינו של המשיב, אופי העבירה, העדר עבר פלילי של המשיב בעבירות אלימות, הגיע בית משפט קמא בסופו של דבר למסקנה, כי ניתן להשיג את תכלית המעצר על-ידי חלופת המעצר כפי שהוצע ע"י שירות המבחן. לפיכך, הורה בית משפט קמא על שחרור המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים שכללו, בין היתר, מעצר בית מלא בבית גיסו, מר מוחמד מורד, בכפר מנדא. 

6.         העוררת לא השלימה עם החלטת השחרור הנ"ל של בית משפט קמא, והגישה ערר זה שלפנינו. ב"כ העוררת הפנה למעשה את כל טענותיו כלפי שיקול דעתו של בית משפט קמא, אשר החליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, כאמור לעיל. לטענת ב"כ העוררת, האלימות החמורה בה נקט המשיב כלפי המתלוננת בוצעה על רקע "כבוד המשפחה", ולאור התנגדותו הנחרצת של המשיב לקשר רומנטי בין בתו לבין הבחור שאותו הכירה דרך האינטרנט. עוד טען ב"כ העוררת, כי טעה בית משפט קמא עת מזער את הסכנה לחיי המתלוננת ותחם באופן מוטעה את השיקולים העומדים על כפות המאזניים. לטענת ב"כ העוררת, המתלוננת לא תוכל לצאת מהמקלט לנערות מוכות ולחזור לביתה במידה והמשיב ישוחרר מהמעצר, וזאת גם נוכח מיקום החלופה והיות המפקחים קרובי משפחתו של המשיב.

7.         ב"כ המשיב התנגד לקבלת הערר וביקש לדחותו. לטענת ב"כ המשיב צדק בית משפט קמא בהחליטו לאמץ את המלצת שירות המבחן. כמו כן, טען ב"כ המשיב, כי החלטת בית משפט קמא מאוזנת ונכונה הן מבחינה אנושית-חברתית והן מבחינה משפטית.

8.         בערר שבפניי ונוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה כנגד המשיב, וכן לקיומה של עילת מעצר, אתמקד להלן רק בחלופת המעצר בלבד.

בבית משפט קמא הוגש כאמור תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, בתסקיר נאמר כי נוכח העובדה, כי המשיב גילה הבנה לחומרת מעשיו וביטא רגשות דאגה ואהבה כלפי ביתו, ניתן לשחררו לחלופת מעצר, יחד עם העמדתו בפיקוח מעצר למשך 6 חודשים. קצינת המבחן אף נפגשה עם גיסו של המשיב, מר מוחמד מורד, והתרשמותה של קצינת המבחן הייתה, כי החלופה בביתו של מורד היא חלופה ראויה. זאת ועוד, לבקשת בית משפט קמא הוגש ע"י שירות המבחן תסקיר משלים אשר בדק את האפשרות לשלב מפקחים נוספים בפיקוח על המשיב, ושירות המבחן מצא, כי יש ביכולתו של מר פארוק דראושה, גיסו האחר של המשיב, לשמש כערב ומפקח נוסף.

נראה לי, כי לא נפל כל פגם עת שבית משפט קמא אימץ את המלצת שירות המבחן, והורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר. אוסיף עוד, כי בנסיבות העניין ואף כמנותק מהמלצת שירות המבחן ניתן היה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר על סמך שיקולים נוספים והם:

ראשית כל, מעיון בהרשעותיו הקודמות של המשיב עולה, כי חרף העובדה כי המשיב בן 48 שנים כיום, לחובת הרשעה אחת בלבד בעבירה של קבלת דבר במרמה משנת 1995, והוא נעדר עבר פלילי בעבירות אלימות כלשהן.

שנית, מבלי לזלזל או להקל ראש בחומרת המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום, הרי האלימות שהפעיל המשיב כלפי המתלוננת נמצאת במדרג הנמוך יחסית של עבירות האלימות. למען הסר ספק, אדגיש פעם נוספת, כי בחברה נורמטיבית יש להוקיע אלימות מכל סוג שהוא, ובמיוחד כלפי נשים, קשישים וילדים, אך עדיין מסוכנותו של אדם הגורם לקורבן העבירה נזק בלתי הפיך או חבלות שעלולות לסכן את חייו, אינה יכולה להשתוות לאותה רמת מסוכנות שנשקפת מאדם, שהפעיל אלימות ממדרג הנמוך יותר, דוגמת המשיב שלפנינו.

שלישית, טענת ב"כ העוררת לפיה המתלוננת לא תוכל לצאת מהמקלט, ולחזור לביתה במידה והמשיב ישוחרר, וזאת נוכח מיקום החלופה והיות המפקחים קרובי משפחתו של המשיב, איננה מקובלת עלי. בית משפט קמא שיחרר את המשיב למעצר בית מלא, בבית גיסו, בכפר מנדא אשר נמצא בריחוק גיאוגרפי סביר מכפר יפיע, וכמו כן על המשיב יפקחו בפיקוח הדוק של 24 שעות שני מפקחים. חזקה היא - בהעדר ראיות לסחור - שהמפקחים יעשו את עבודתם נאמנה וימנעו מהמשיב להפר תנאי כלשהו מתנאי השחרור, ובין היתר, לעזוב את מקום הימצאותו בכפר מנדא. אדגיש, כי בית משפט קמא בחן מספר ערבים ובחר מביניהם רק שניים - גיסו של המשיב מר מוחמד מורד וגיסו הנוסף מר פארוק דראושה -, לאחר שנחה דעתו כי המדובר בערבים ראויים לשמש כמפקחים על המשיב במשך כל שעות היממה, וביכולתם להבטיח כי המשיב לא יממש את איומיו. בית משפט קמא התרשם מהמפקחים הנ"ל באופן ישיר, וכן נעזר בגורם אובייקטיבי ומקצועי שהמליץ על כך, ובסופו של יום מצא אותם ראויים להיות מפקחים על המשיב, כאמור לעיל. לא הובאה בפני כל ראיה שהמפקחים הנ"ל לא יעמדו במשימתם.

ב"כ העורר הניח לפתחו של בית המשפט אסופה של החלטות של בית המשפט העליון בהן הוחלט על מעצרם של נאשמים שהואשמו בביצוע עבירות אלימות כלפי בני משפחתם. ברם, כלל ידוע הוא ומושרש, כי כל מקרה חייב להיבחן על פי נסיבותיו הקונקרטיות, ואין מקרה אחד הדומה למשנהו. עיינתי באותן ההחלטות שהוגשו ע"י ב"כ העוררת ונוכחתי לדעת, כי הנסיבות באותם מקרים שונות מהנסיבות במקרה שלפנינו, ואינני רואה מקום להתייחס לכל מקרה ומקרה, די לי לציין כדוגמה את בש"פ 1003/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2002(1), 68 נעצר הנאשם עד תום ההליכים, אך לפי קביעת בית המשפט שם, התנהגותו של הנאשם כלפי המתלוננת הייתה אובססיבית והחבלות שנגרמו למתלוננת ע"י הנאשם באותו מקרה היו קשות למדי, למתלוננת נגרם נקב בעור תוף האוזן וצילומי המתלוננת הראו המטומות רבות בכל חלקי גופה.