החלטה בתיק בש 3321/06

1.         בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת רוטפלד-האפט) מיום 14.12.06 בתיק ב"ש 5408/06, לפיה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.         כנגד העורר הוגש כתב אישום בבימ"ש השלום בנצרת, במסגרת ת.פ. 3411/06, בו יוחסו לעורר עבירות של תקיפה סתם של בת-זוג, בניגוד לסעיפים 379 ו- 382 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), וכן ניסיון לתקיפה סתם של בת זוג, בניגוד לסעיפים 25, 382 ו-379 לחוק העונשין.

3.         עם הגשת כתב אישום נגד העורר, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו.

בהחלטתו מיום 25.10.06, הורה בימ"ש קמא על הפניית העורר לקבלת תסקיר מעצר, במסגרתו תיבחן מידת מסוכנותו של העורר וכן טיבן של חלופות מעצר שיוצעו, כל זאת בטרם הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ובהתאם לבקשת ב"כ העורר.

בתסקיר המעצר, מיום 5.11.06 (להלן: "התסקיר הראשון"), המליץ שרות המבחן על שחרור העורר לחלופת מעצר במסגרת המחלקה האישפוזית במרכז רפואי "רמב"ם" שבחיפה. לצורך כך התבקשה דחיית דיון של שלושה שבועות.

בדיון בבימ"ש קמא מיום 8.11.06, ביקש ב"כ העורר להיענות לדרישת דחיית הדיון על-ידי שרות המבחן ולאפשר לעורר לצאת מהמעצר לצורך בדיקות רפואיות ולמוסד לביטוח לאומי. בימ"ש קמא קבע בהחלטתו, כי בטרם שקילת בקשת הסנגור, מתחייבת החלטה, לפיה יש לשחרר העורר לקהילה טיפולית, כפי שהמליץ שרות המבחן, ולכן על הצדדים לטעון בבקשה.

ב"כ העורר המשיך והתעקש, לאחר מתן ההחלטה והצהיר לפרוטוקול, כי אף אם הבדיקות והסידורים יאפשרו קליטת העורר באשפוזית, הוא לא יראה בעצם ההחלטה לאפשר יציאת העורר, משום הבטחה כי בימ"ש אכן יאפשר חלופה זו בסופו של יום.

בהתאם לאמור קבע בימ"ש קמא, כי לאור הצהרת הסנגור ולפנים משורת הדין, הוא נעתר לבקשה, וקובע המשך הדיון ליום 4.12.06, לצורך השלמת הבדיקות וקבלת תסקיר משלים.

בתסקיר המעצר, מיום 30.11.06 (להלן: "התסקיר השני"), נמסר כי המחלקה האישפוזית בחיפה אינה מקבלת מטופלים חדשים וכי נדרשת דחייה נוספת על-מנת להשלים הליכי הקליטה של העורר במחלקה האישפוזית בטמרה.

בהחלטת בימ"ש קמא מיום 14.12.06 ומשב"כ העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר נקבע, כי מתקיימת עילת מעצר סטטוטורית משמדובר בעבירות אלימות בבן משפחה, מסוכנות העורר נלמדת מתוך החזקה האמורה וזו לא הופרכה בהתחשב בעברו הפלילי של העורר שכולל עבירות אלימות קשות כנגד המתלוננת. אשר לחלופת המעצר המוצעת במסגרת טיפולית סגורה נקבע, כי העורר לא החל בתהליך גמילה עובר למעצרו וכי לא מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות שחרורו בתנאים לטיפול בגמילה. לפיכך, הורה בימ"ש קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. 

כנגד החלטה זו של בימ"ש קמא, מופנה הערר דנן.

4.         על-פי עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר עולה, כי ביום 9.10.06, סמוך לשעה 22:00 ולאחר שהעורר צרך אלכוהול, תקף שלא כדין את מינה רדייב, גרושתו מזה 8 שנים (להלן: "המתלוננת"), בכך שמשך בשערה וכן ניסה לתקפה שלא כדין בכך שניסה לתת מכת אגרוף בפניה. 

בהתאם לאמור, הואשם העורר בעבירות של תקיפה סתם של בת-זוג וכן ניסיון לתקיפה סתם של בת-זוג. 

5.         הן בהודעת הערר והן בטיעוניו בפניי לא חלק ב"כ העורר על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למרשו, אף לא העלה כל טענה בדבר העדר קיומה של עילת מעצר לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), משכך אין צורך לדון בסוגיות אלה.

6.         א.          ב"כ העורר השקיע עיקר מרצו בשאלת קיומה של חלופת מעצר. בכתב הערר טען, כי טעה בימ"ש קמא עת דחה את המלצת שרות המבחן לשחרור העורר למסגרת טיפולית סגורה, אשר מהווה חלופת מעצר הולמת שבכוחה לענות הן על צורך השיקום והן על האינטרס הציבורי.

ממשיך וטוען ב"כ העורר, כי לא ניתן משקל לעובדת היותו של העורר בן 51, ללא עבר פלילי מכביד, בעברו הרשעה אחת בלבד, עבד בעבודה סדירה משך השנים האחרונות עובר למעצרו, פרנס את המתלוננת ואת בתם המשותפת במשך שנים רבות.

עוד טען, כי העבירות נשוא כתב האישום הינן עבירות אלימות מהמדרג הנמוך ביותר, לא מדובר בגרימת חבלות גופניות אלא בתקיפה סתם, לא מדובר באלימות מתמשכת אלא במקרה בודד, שכולו נבע מהתמכרות העורר לאלכוהול.

הוסיף וטען ב"כ העורר, כי שרות המבחן העריך שהמתלוננת אינה מפחדת משחרור העורר והיא מבקשת כי העורר יקבל טיפול גמילה, כהמלצת שירות המבחן, אף בתם של המתלוננת והעורר הגישה לבימ"ש קמא מכתב, בו ביקשה לשלוח את העורר לטיפול גמילה מאלכוהול.

ב"כ העורר הוסיף והתייחס להחלטת בימ"ש קמא, לפיה אין בהפניית העורר לבדיקות כדי להעיד על הבטחה כלשהי לשחרורו לחלופת מעצר, אך טוען כי ניתן לראות בעורר כמי שכבר החל בהליך הטיפולי, מאחר ועבר הליך מורכב של בדיקות התאמה לצורך קליטתו באשפוזית, כאשר לאורך תקופה זו היה נתון במעצר.

עוד טוען, כי בניגוד לקביעתו של בימ"ש קמא, הרי שעובר למעצרו פנה העורר מיוזמתו לשירותי הרווחה והופנה לבדיקות רפואיות לצורך שילובו בהליך הגמילה, תהליך שנקטע על-ידי מעצרו.