החלטה בתיק בש 3269/07

1.         בפניי ערר על החלטת ביהמ"ש השלום בנצרת (כב' השופטת כרמלה רוטפלד) שניתנה במסגרת ב"ש 5863/07 מיום 26/11/07.

2.         העורר נעצר ביום 31/10/07 בגין חשד לביצוע עבירות של איומים, גניבת בקר והצתת מרעה.

3.         ביום 19/11/07 הוגש לביהמ"ש השלום בנצרת, כתב אישום (ת"פ 2811/07)  הכולל חמשה אישומים, המייחס לעורר עבירות של תקיפה הגורמת חבלה  ממשית (שני מקרים), נסיון לחבלה חמורה, חבלה במזיד ברכב (שני מקרים), הדחה בחקירה (שני מקרים), ידיעות כוזבות, איומים (שלושה מקרים), סחיטה באיומים, וכן בעבירה של גניבת בקר.

4.         בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו (ב"ש 5863/07) (להלן: "הבקשה").

5.         ביום 26/11/07 התקיים דיון בבקשה הנ"ל בפני ביהמ"ש קמא, הצדדים טענו את טיעוניהם והתייחסו לראיות לכאורה, עילת המעצר וחלופת המעצר. בתום הדיון דחתה כב' השופטת כרמלה רוטפלד את התיק לעיון ומתן החלטה בבקשה ליום 6/12/07.

6.         בערר שבפנינו טען ב"כ העורר כי שגה ביהמ"ש קמא,  אשר קבע זמן כה רב למתן החלטתו, וזאת בהתחשב בעובדה כי העורר עצור מיום 31/10/07. עוד טען כי שגתה כב' השופטת קמא שעה שלא בחנה את נסיבותיו האישיות של העורר שהינו בעל עבר פלילי דל, וכתוצאה מכך יהא עליו לשבת במעצר תקופה ארוכה יותר.

לטענת ב"כ העורר, העורר נמצא כבר כ- 35 ימים במעצר על עבירה שעניינה בעצם גניבת פרה, יתר התיקים צורפו ונסתיימה החקירה בהם מזמן, בחלקה אף נסגרו. הוסיף כי, מלאכת העיון בתיקים אלה לא אמורה לקחת הרבה זמן.

עוד טען כי , מספר הימים שהוקצב לעיון וכתיבת ההחלטה אינו מידתי ופוגע פגיעה קשה בחירות העורר, הוסיף כי באיזון בין חירות העורר לבין עומס העבודה, יש לתת את הבכורה לחירותו של העורר. לסיכום, ביקש ב"כ העורר מבימ"ש זה להורות על קיצור ניכר במספר ימי המעצר, שנועדו לצורך מתן ההחלטה, תוך הדגשה, כי עדיין עומדת לעורר חזקת החפות.

7.         ב"כ המשיבה מבקש לדחות את הערר. ציין כי ישנם דיסקים רבים המתעדים חומר החקירה הרב, שבימ"ש קמא יצטרך להיזקק לו במסגרת בחינת הראיות. הדגיש כי במעצר הימים היה העורר עצור במשך תקופה משמעותית, מעצרו הוארך פעם אחר פעם, מבלי שב"כ העורר הגיש ולו פעם אחת, ערר לביהמ"ש המחוזי. עוד הדגיש ב"כ המשיבה כי, העורר בבקשתו מבקש לקצר את מועד מתן ההחלטה. לטענתו, זו התערבות בוטה ביומנו של ביהמ"ש קמא, ובסדרי העבודה שלו, ביהמ"ש קמא מצוי בתורנות מעצרים, תיקים רבים עם בקשות מעצר קבועים בפניו, התקופה שנקבעה למתן החלטה הינה סבירה בנסיבות העניין, ולא נפל כל פגם בהחלטה. ציין כי המדובר בכתב אישום חמור, בבקשת מעצר המבהירה את המסוכנות הנשקפת מן העורר, אשר לחובתו מאסרים על תנאי, הן בתחום הרכוש והן בתחום האלימות.

8.         ראשית כל, אציין כי לבית המשפט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים, סמכות להורות  על מעצר ביניים עד למתן החלטה. (ראה בש"פ 6190/98 מ"י נ' שושני, פ"ד נב(4) 515).

            השאלה הנשאלת היא, מהו פרק הזמן הראוי למתן החלטה מכוח סמכות זו שבשיקול דעת. על כך נאמר בבש"פ 1871/00 אייזן נ' מ"י כי:

"בדרך כלל, ובלי לנסות לשער מראש את כל המצבים העלולים להתהוות - אין לדחות את מתן ההחלטה, כאשר הנאשם נתון במעצר, לפרק זמן העולה על עשרה ימים". (ראה בש"פ 1871/00 אייזן נ' מ"י. תק-על 2000(1), 240 ,עמ' 241; ראה גם בש"פ 5735/05  א' ו' נ' מ"י. תק-על 2005(2), 3735).

עוד נאמר כי:

"אין זה מתקבל על הדעת כי חירותו של אדם תישלל למשך תקופה כה ממושכת רק על סמך הגשתו של כתב אישום, בלי בדיקה אם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, אם יש עילה למעצר ואם ניתן לשחררו בערובה ובתנאים".(ראה בש"פ אייזן נ' מ"י. תק-על 2000(1), 240).

בענייננו, סבור אני, כי אכן נפלה תקלה מסויימת תחת ידיו של בימ"ש קמא, כאשר לא פרט את שיקוליו לעניין הראיות לכאורה ועילת המעצר, בשלב של מתן ההחלטה על מעצר הביניים. אין בהחלטת כב' השופטת קמא כל הנמקה מדוע דחתה מתן ההחלטה לעשרה ימים מיום הדיון בבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. יחד עם זאת אציין, כי פרק הזמן למתן החלטה , אינו חורג מאמת המידה שנקבעה ע"י בית המשפט העליון שהינה עשרה ימים.

יפים לענייננו דבריו של השופט ר' שפירא בב"ש (חיפה) 3879/00 סמיר דבאח נ' מ"י. תק-מח 2000(3), 30548, עמ' 30549 שם נאמר כי:

"ואולם, גם החלטה למעצר ביניים, צריכה להיות מנומקת ומבוססת על ראיות לכאורה ופירוט של עילת המעצר. ניתן ללמוד לענין מידת הפירוט הנדרשת בהחלטה על מעצר ביניים מההלכות שכבר נקבעו לעניין השימוש בסעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996. גם כאשר מחליט ביהמ"ש להורות על מעצר-ביניים, עליו לציין בתמצית את שיקוליו ולהצביע על עילת מעצר ולו, לתקופה קצרה, עד שתישקל הבקשה למעצר עד תום ההליכים.

מובן גם, כי הסמכות להורות על מעצר ביניים, צריכה להיות מופעלת בזהירות בשים לב לעקרונות הבסיסיים של זכות החשוד/נאשם לחירות. ובהתאם, יש לקצר את מעצר הביניים לתקופה המינימלית הדרושה, לצורך מתן החלטה לגופו של עניין בבקשת המעצר".

אוסיף, כי על מנת לרפא את הפגם שנפל בהחלטת בית משפט קמא, עיינתי בקווים כללים בחומר הראיות הרב שהצטבר, וההתרשמות הכללית שלי הינה, כי קיימות ראיות לכאורה אשר קושרות את העורר לעבירות המיוחסות, ובנוסף קיימת עילת מעצר. להדגיש, כי בשל דחיפות העניין, העיון בחומר הראיות היה שטחי וכללי, ואין בו כדי להוות אינדיקציה כלשהי, באשר להחלטת בית משפט קמא אם יש מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים ובאם לאו.