החלטה בתיק בש 3254/06

1.         בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטה בדבר מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים כנגדו.

2.         נגד המבקש הוגש ביום 10/4/06 כתב אישום המייחס לו שורה ארוכה של עבירות מרמה והפרת אמונים, גניבה בידי מורשה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

3.         בקשתו הנוכחית לעיון חוזר נסמכת על מספר נימוקים:

א.                  חלוף הזמן.

ב.                  חולשת הראיות כנגדו.

4.         בשולי הדברים נטען כי כתב האישום תוקן בינתיים ושונה היקף העבירות המיוחסות למבקש.

אכן, כתב האישום תוקן, לחר מעצרו של המבקש ביום 11/4/06, אלא שמאז כבר נדונה בקשה קודמת של המבקש לעיון חוזר, וממילא לא חלו בכתב האישום שינויים משמעותיים המצדיקים כשלעצמם שינוי ההחלטה בדבר מעצרו.        

5.         עילת הבקשה העיקרית הינה חלוף הזמן. המבקש עצור למעלה משמונה חודשים, לפיכך בתוך פחות מחודש יבוא עניינו לפתחו של בית המשפט העליון במסגרת בקשה להאריך את מעצרו, מעבר לתשעת החודשים.

על פי ההלכה הפסוקה כחלוף תשעה חודשים ממעצרו של אדם, אם לא נסתיים משפטו, הנטל רובץ על המדינה לבסס את בקשתה להארכת המעצר לתקופה נוספת.

"אם קודם לכן עמדו עילות המעצר עד תום ההליכים והעדר היכולת להחיל חלופת מעצר כטעמים מספיקים להחזקת אדם במעצר, הרי עם תום תשעה חודשים קם טעם חדש נוסף העומד כנגד שיקולי המעצר, - והוא טעם התמשכות ההליכים, המחייב עריכת איזון מחודש בין ערך ההגנה על חירותו האישית של הנאשם מול ערך ההגנה על בטחון הציבור והבטחת סיומו התקין של ההליך השיפוטי. באיזון מחודש זה מהווה יסוד התמשכות ההליכים מרכיב חדש המוסיף מישנה חיזוק לערך ההגנה על זכויות הנאשם ומתחייב שיקלול מחדש של מכלול הנתונים הפועלים בתחום הנדון... ( ב) האיזון המתחייב מבקשת הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים נתון לבית המשפט העליון במסגרת שיקול הדעת המופקד בידו. במסגרת זו הוא ישקול מצד אחד את שיקולי בטחון הציבור והאינטרס להבטיח את מיצוי ההליך השיפוטי, מנגד הוא יבחן את מידת עוצמתן של עילות המעצר - מסוכנותו של הנאשם על רקע אופי העבירות המיוחסות לו ועברו הפלילי, קיום חשש להימלטותו או הסיכון כי ישבש הליכי משפט כמו גם את שיעור התמשכות ההליכים והסיבות להם, כאשר ככל שההתמשכות גדלה כך יעלה משקלו של נתון זה ויפעל לטובת הנאשם" (בש"פ 3270/00 - מדינת ישראל נ' אדורם הר שפי ואח' .תק-על 2000(2), 580 ,עמ' 581).

            חלוף תשעת החודשים מעביר כאמור, את הנטל אל כתפי המשיבה לשכנע כי למרות התמשכות ההליך, האיזון בין השיקולים השונים מחיב הישארותו של הנאשם במעצר.

לאור האמור, אני מקבלת את עמדת המשיבה, כי מן הראוי ששיקול חלוף הזמן יעמוד להכרעת בית המשפט העליון, ואין סיבה כי בית משפט זה ידרש לו, כשיקול בלעדי, בתכוף לפני שנערך האיזון הנדרש ע"י בית המשפט העליון, וממילא, מהעברת הנטל יכול המבקש רק לצאת נשכר.

6.         המבקש טוען להצטברותן של הנסיבות: חלוף הזמן עם חולשת הראיות, לאחר שנשמעו כ - 1/3 מעדי התביעה, כנימוק המצדיק התערבותו של בית משפט זה כבר בשלב הנוכחי.

            לשם כך הוא מפנה לעדויות מספר עדי תביעה אשר לא פנו למשטרה מיוזמתם, לא הגישו תלונה ולא היו מעוניינים בחקירת המבקש. אלה האמינו  ועודם מאמינים כי ישיב להם את הכספים שנתנו בידיו, וחלקם אף סבור כי מעצרו של המבקש וההליכים המתנהלים כנגדו פגעו, ואולי אף שללו את האפשרות כי ישיב להם את הכספים.

7.                     "כלל הוא כי כדי שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט לאחר שנמצא בשלב קודם כי קימות הוכחות לכאורה להרשעת נאשם, יש להצביע על שינוי דרמטי במערכת ראיות התביעה שיש בו כדי לכרסם בה כרסום מהותי ומשמעותי (בש"פ 1955/05 - אלכסנדר (פטיצה) פלדמן נ' מדינת ישראל . תק-על 2005(2), 250 ,עמ' 251).

מעיון בעדויות אליהן הפנה ב"כ המבקש, עולה כי ספק אם יש בהן כרסום בראיות בכלל, ובוודאי שלא בשינוי דרמטי המצדיק שחרורו של המבקש.

8.         גרסת המבקש מלכתחילה היתה כי הכספים נמסרו לו מתוך יחסי אמון, חברות וקרבה, או ממניעים עסקיים, וכי חלק גדול מן המלווים כלל לא התלונן כנגדו במשטרה. 

לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי המשטרה היא זו שפנתה לחלק מן המלווים וגבתה מהם הודעותיהם, לאחר שנתקבלה התלונה הראשונה.

עיקר הטענה כנגד המבקש הינה שקבלת הכספים נעשתה על סמך מצגי שווא וכזבים שבגינם, ובשל מעמדו הציבורי, נתנו בו המלווים את אמונם, מתוך הסתמכות והבנה שכספם מובטח.