החלטה בתיק בש 3241/07

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים. כתב האישום מייחס למשיב עבירות של סחיטה באיומים  ואיום.

כתב האישום מייחס למשיב אמירה למתלונן, כי אם יגיד המתלונן שהמשיב הוא אחראי ושומר על תחנת הדלק וחנות הנוחות שבהנהלת המתלונן, אף אחד לא ישב במקום ואף אחד לא  "יעשה בלגן".

ניטען בכתב האישום כי בדצמבר 2006 - ינואר 2007 נהגה חבורה של אנשים להגיע לתחנת הדלק, להפריע במקום, לשבת שם שעות רבות, ללכלך, להציק לנערות, לשפוך קפה, וכיוצא בזה מעשים.

מנהל התחנה הורה על הוצאת הכיסאות מהמקום כדי למנוע את ישיבת החבורה שם.

גרסת המאשימה היא כי מעשי החבורה קשורים להצעתו של המשיב להיות אחראי ושומר על המקום וכי לכן זו סחיטה באיומם.

עוד נטען בכתב האישום כי המשיב לקח מוצרים בסכום של כ 160 ש"ח מחנות הנוחות ולא שילם עליהם. בכך, כך נטען ביצע עבירת גניבה.

כן נטען כי המשיב התקשר טלפונית למתלונן, מנהל התחנה, ואיים עליו כי ידאג לחסל אותו.

ב"כ המשיב הודה בקיומן של ראיות לכאורה לעבירת האיום, אך טען כי קיים כרסום בראיות שכן העדה סווטלנה אשר אליה התקשר המשיב ממכשיר המירס באמצעותו בוצעה שיחת האיום, טענה כי המשיב הוא היחיד המשתמש במכשיר, והמשיב מכחיש זאת. אינני רואה כל כרסום בראיות לעניין האיום. העדה העידה כי המשיב מתקשר אליה ממכשיר זה, ודי בכך כדי לקיים את דרישת הראיות לכאורה לעבירת האיום, לאור עדותו של המתלונן בדבר תוכן השיחה.

עיקר החיצים מפנה ב"כ המשיב כנגד העבירה של סחיטה באיומים והוא טוען כי אין כלל ראיות לעבירה כזו. בחנתי את הראיות בתיק החקירה, ובאתי למסקנה כי גם לגבי עבירה זו קיימות ראיות לכאורה.

עדותו של המתלונן, בעל התחנה, לגבי "הצעת השמירה" שהציע לו המשיב, ברורה. המשיב אמר למתלונן, כי אם יגיד המתלונן שהמשיב הוא האחראי והשומר על המקום, "אף אחד לא יושב פה ואף אחד לא עושה לך בלגן".

בהודאתו במשטרה מיום 11.3.07 אמר המתלונן, בין היתר, כי לפני כחודשיים היו בעיות בתחנת הדלק והוא תאר את התנהלות החבורה במקום. בעדותו מיום 12.3.074 מתאר המתלונן אירוע שאירע כחודשיים קודם לכן, בו הביאה החבורה כיסאות מתחנת הדלק שממול, והניחה אותם בחנות הנוחות של המתלונן בתחנה. המתלונן ביקש להוציא את הכיסאות, ואז המשיב קרא למתלונן אל מחוץ לחנות, ואמר לו את דברי הסחיטה, לכאורה, שבסעיף 3 לכתב האישום.

רואים אנו כי לא קיים פער זמני בין דברי הסחיטה לכאורה לבין התקופה בה בוצעו ההפרעות על ידי החבורה, כטענת ב"כ המשיב. יש לציין כי המתלונן בעדותו משייך את המשיב לאותה קבוצה מפריעה.

לאור זאת, ונוכח הראיות  האחרות המצויות בתיק החקירה, אני סבור כי קיימות עבירות לכאורה לעבירת הסחיטה באיומים.

יחד עם זאת, מצאתי כי קיים כרסום מסויים באותן ראיות, בכך שהמתלונן לא הגיש כל תלונה במשטרה, מיד לאחר שבוצעה לכאורה עבירה זו, אלא עשה זאת לאחר שקיבל את האיום בטלפון, לאחר כחודשיים. כרסום זה אינו משמעותי, באשר הסברו של המתלונן, כי היה סבור שלא כדאי לו לעשות מהומה מן ההפרעה, כי לא רצה "לעשות בלגן" לעצמו ולא רצה להסתבך אינו הסבר בלתי סביר.

כרסום נוסף הוא, בכך שהעובד אוסקר, לא קשר ישירות את המשיב עם החבורה המתפרעת אלא אמר שהמשיב היה בא, שותה קפה והולך. לכרסום זה אתן משקל בבואי לשקול את שחרורו של המשיב לחלופת המעצר המוצעת.

גם לעבירת הגניבה קיימות ראיות לכאורה באשר המשיב לא שילם על המוצרים שנטל ואמר שישלם עבורם לאחר שהמתלונן יחזיר את הכיסאות. יחד עם זאת, גם לגבי ראיות אלה קיים כרסום שכן מתמליל ההקלטה של השיחה עם אוסקר ברור כי המשיב נהג לקחת מוצרים מפעם לפעם ולשלם עליהם מאוחר יותר, דהיינו המשיב נהג לשלם בהקפה.

בנסיבות אלה העבירה היחידה שעשויה להקים עילת מעצר היא עבירת הסחיטה באיומים ולכן אני סבור כי היא מקימה עילת מעצר במקרה שבפני.

בשאלה אם מקימה עבירה של סחיטה באיומים עילת מעצר קיימות עילות שונות בפסיקת בתי המשפט. בבש"פ 1764/06 מ"י נ' אבו חצירה ואח' כתב כב' השופט רובינשטיין, כי "בית משפט זה התלבט במדרג המסוכנות הכרוך בעבירה זו... במקרים רבים הפתרון הוא מעצר בית ולעיתים גם מעצר מלא; הדברים תלויי נסיבות".

כאמור, סברתי כי קמה כנגד המשיב עילת מעצר במקרה דנן בשל עבירת הסחיטה באיומים וזאת בהתחשב בכך שלעבירה זו נלוותה לכאורה עבירה של איום כרשום לעיל. יחד עם זאת, במדרג המסוכנות אינני סבור כי המדובר הוא בקצה הגבוה שלו באשר האלימות במקרה הזה לא היתה מן הגבוהות.