החלטה בתיק בש 3175/07

1.         כתב אישום שהוגש נגד המשיב מתאר, כי ביום 24.9.2007 רעו שלושה רועים פלסטינים עדר פרות בשטח המרעה הסמוך לישוב שדמות מחולה. המשיב ואחיו (אלישיב שמו) הגיעו לשטח המרעה, וצעקו לעבר הרועים כי יתרחקו מן המקום, וידו אבנים לעבר הפרות. אחד משלוש הרועים, ג'מאל אבו מטאוע (להלן - 'גמאל'), שאל לפשר ידוי האבנים, ובתגובה שלף המשיב אקדח שהיה ברשותו, וירה יריה אחת סמוך לרגליו של ג'מאל. האחרון ברח והסתתר מפני היורה. פלסטיני אחר מן השלושה, מוחמד אבו מטאוע (להלן - 'מוחמד'), שרכב אותה עת על סוס, צעק לעבר המשיב, ובתגובה ירה בו האחרון כדור אחד, ופגע. מוחמד נפל מסוסו, והתבוסס בדמו. המשיב ואחיו ראו את הפצוע, וברחו מן המקום. הכדור שירה המשיב חדר לכתפו של מוחמד, נתקע בתעלת חוט השדרה, וגרם לשברים בחלק מחוליות גבו. בעת הזו מאושפז מוחמד בבית חולים, וסובל, בין היתר, משיתוק בחלק גופו העליון.

            משום המעשה המתואר מעלה הועמד המשיב לדין בגין חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (ס' 333 בצירוף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

2.         עם הגשת כתב האישום ביקשה המבקשת את מעצרו של המשיב עד תום משפטו. היא סבורה, כי קיימת תשתית ראיה לכאורה להוכחת האישום. היא סבורה עוד, כי קיימת עילה למעצרו, משום מסוכנותו, ומשום החשש מפני שיבוש מהלכי משפט. היא בדיעה, כי לא ניתן להשיג את תכלית המעצר בחלופה.

3.         המשיב מסכים, בתורו, לקיומה של תשתית ראיה לכאורה להוכחת האישום, אלא שהוא סבור, כי עוצמת הראיות היא בדרגה שכזו, שאין בה די כדי להצדיק את מעצרו. מכל מקום הוא סבור, כי ניתן להשיג את תכלית המעצר בחלופה הולמת.

4.         בחנתי את חומר החקירה שהונח לפניי, ודעתי כדעת התובעת המלומדת, כי מתקיימת תשתית ראיה לכאורה להוכחת העובדות שבכתב האישום, ובעוצמה מספקת היא מתקיימת, שלא כדעת הסניגור הנכבד. אכן, היה בידי הסניגור להצביע על קשיים אחדים בראיות, אלא שסופו של יום יש בידי התביעה חומר רב, המבסס את הוכחת העובדות שבכתב האישום, ובמרכזו - עדותו של אחי המשיב (אלישיב שמו) בפני חוקרי שב"כ ומשטרה, גם אם נניח לעדויותיהם של שלושת הפלסטינים, שבעדויותיהם אכן נמצאו בעיות אחדות, אם כי אין אני סבור, כי הן מהותיות. ודאי אין לומר על קשיים אלה, כי הם משמיטים את הקרקע מתחת לעדויות, ושוללים מהן כל משקל ראייתי. לכל היותר ניתן לומר בשלב זה, כי על המותב שישמע את משפטו של המשיב יהא לבחון את הקשיים וליתן עליהם את הדעת. סיכומה של נקודה, אין בקשיים אלה כדי להוליך לכלל מסקנה, כי עוצמת הראיות אינה ברמה הדרושה.

5.         הסניגור המלומד ביקש עוד לומר, כי אפילו תתקיים תשתית ראיה להוכחת העובדות, עובדות אלו אינן מוליכות להוכחתה לכאורה של העבירה שיוחסה למשיב (חבלה חמורה בנסיבות מחמירות), כי אם לכל היותר יש בהן כדי לבסס עבירה לפי סעיף 338 לחוק העונשין. הוא תולה את טענתו זו בעדויותיהם של אחי המשיב (אלישיב) וצאלח מוחמד (אחד משלושת הפלסטינים), לפיה הירי לא נעשה בכוונה לפגוע, ומכאן שאין בידינו כוונה.

6.         ובכן טענה זו של הסניגור המלומד אין בידי לקבל. המבקשת היתה הגונה דיה על מנת שלא להעמיד לדין את המשיב בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה הצריכה יסוד נפשי של כוונה מיוחדת. היא הסתפקה בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שאינה צריכה כוונה מיוחדת שכזו, ודי בה באדישות שאחזה במשיב, בעת שירה לעברם של ג'מאל ומוחמד. גם אם לא התכוון המשיב לפגוע בהם, הירי לעבר בני אדם נעשה מתוך אדישות לטיב מעשהו ותוצאותיו. בכך די כדי לבסס, לכאורה, את יסודות העבירה בה הואשם המשיב.

7.         משנמצא לנו, כי מתקיימת תשתית ראיה לכאורה להוכחת האישום, כי אז עילה למעצר קיימת, משום החזקה הקבועה בחוק בדבר מסוכנותו של המואשם במעשה אלימות, הכרוך בשימוש בנשק חם.

8.         ואף שכך מצאנו, שומה עלינו לראות, האם יש מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, כזו שתשלול את מסוכנותו, ותפגע פגיעה פחותה בחירותו. הסניגור המלומד הציע לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בביתו של הרב הראשי של צה"ל, ובפיקוחם של הרב ואשתו. בבואנו לבחון את החלופה שומה עלינו לאמוד את מידת מסוכנותו של המשיב, ואת האפשרות להפחתתה, על ידי הטלת תנאים מגבילים מתאימים לשחרורו. בכגון דא עלינו לראות את חומרת מעשהו. והמעשה הוא חמור, זאת כבר אמרתי, ותוצאתו קשה מאוד, והיא הותירה אדם עם נכות קשה, ועל כך הוא ייענש בבוא העת, אם יימצא אשם בדין. יחד עם זאת, לשם בחינת השאלה, האם ניתן להקהות מעוקצה של מסוכנות, שומה עלינו לראות, ובלי להקל ראש בחומרת המעשה, את העובדה, כי המעשה לא נעשה בכוונת מכוון לפגוע בבני אדם, כי אם משום אדישות לתוצאת המעשה. נשים נא לב לדברי צאלח מוחמד, שהעיד בפני חוקריו, כי לפי התרשמותו לא היתה אצל המשיב כוונה לפגוע במי מבין שלושת הפלסטינים.

9.         היסוד הנפשי, שאיננו כולל כוונת מכוון לפגוע בבני אדם, הוא שיקול חשוב, לטעמי, בעת בחינתה של האפשרות לשלול את המסוכנות הנובעת מן המשיב, על ידי שחרורו בתנאי ערובה, באשר הוא משליך על ההסתברות להישנות המעשה. אזכיר עוד, כי המשיב חי חיים נורמטיביים לחלוטין עד מעצרו, איש משפחה, נשוי ואב לשלושה, ואין באמתחתו ולו רישום פלילי אחד. כל אלה מוליכים לכלל מסקנה, כי ניתן לשחררו לחלופה המוצעת, כך תישלל מסוכנותו.

10.        המבקשת ביקשה לתמוך את טענותיה גם בחשש מפני שיבוש מהלכי משפט, בשל השפעתו האפשרית של המשיב על אחי. ובכן תחילה אומר, כי חשש זה איננו מתקיים בדרגה גבוהה, שכן האח, שעליו נסמכת התביעה בהוכחת האישום, חזר בו מעדותו המפלילה כבר בשלב החקירה, ולכן, ככל שהחשש הוא מפני עצם החזרה מן העדות המפלילה, אין לחשש זה על מה שיסמוך. מכל מקום, בידי התביעה קיימות הודעותיו המפלילות בפני חוקריו, והיא תבקש, מן הסתם, להיתמך בהן במשפט, כדי להוכיח את העובדות שבכתב האישום. חשש אמנם מתקיים משום האפשרות לתיאום עמדות בין המשיב לאחיו, וחשש זה ניתן להפיג, לטעמי, על ידי הטלת איסור למפגש ולקיום כל קשר בין השניים, תוך הטלת פיקוח מתאים במעצר הבית.

11.        סוף דבר, מצאתי לשחרר את המשיב למעצר בית בביתו של כב' הרב תא"ל אביחי רונסקי באיתמר. החלטה סופית, שגם תפרט את תנאי השחרור בערובה, אתן לאחר שייחקרו הרב ואשתו.

12.        הואיל והרב ואשתו לא הוזמנו, וממילא לא התייצבו לדיון דהיום, הנני דוחה הדיון למחר, שעה 10:00.

יש לוודא הבאת המשיב בידי הליווי

ניתנה היום י"ח בכסלו, תשס"ח (28 בנובמבר 2007) במעמד ב"כ המבקשת, עו"ד יעל כוכבי, ב"כ המשיב עו"ד בקרמן והמשיב בעצמו.

מירי בן-עמי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: