החלטה בתיק בש 3112/07

1.         על הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332 (3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וחבלה במזיד ברכב, עבירה לפי סעיף 413 ה לחוק העונשין.

ע"פ המתואר בכתב האישום, הרי שביום 19/10/07 שעה 17:30 או בסמוך לכך, נסעה ג'קלין רחאל (להלן: " המתלוננת") בכפר טורעאן מכיוון כללי נצרת לכיוון מרכז הכפר ברכב מסוג מזדה מ"ר 32-810-92 (להלן: " הרכב"), כאשר התקרבה המתלוננת לביתו של הנאשם, שבכפר טורעאן והסמוך לכביש בו נסעה המתלוננת, נטל הנאשם אבן והשליכה לעבר הרכב בכוונה לפגוע במתלוננת, האבן פגעה במראה הימנית של הרכב וניפצה אותה.

הנאשם המשיך והשליך אבן נוספת לעבר הרכב, בכוונה לפגוע במתלוננת ופגע בחלון של דלת אחורית ימנית של הרכב וניפץ אותה. כל אותה עת קילל הנאשם את המתלוננת וקרא לה בשמות גנאי. בעקבות מעשיו של המשיב, סטתה המתלוננת עם הרכב לשולי הכביש, עלתה על אבן גדולה בשול הכביש ולאחר מכן נמלטה על נפשה מהמקום.

ע"פ האמור בכתב האישום מעשיו של הנאשם גרמו למתלוננת לחץ נפשי והיא אף איבדה את הכרתה ונזקקה לטיפול רפואי.

2.         בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המאשימה את הבקשה דנן ולפיה מבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ע"פ הנטען בבקשת המעצר, בידי התביעה ראיות לכאורה טובות להוכחת האשמות המיוחסות למשיב, ובין אלה הודאת המשיב במיוחס לו, הודעת המתלוננת, תמונות ותיעוד רפואי.

עוד נטען בבקשה כי המעשים המיוחסים למשיב חמורים מעצם טיבם ונסיבותיהם ומחייבים מעצר של המשיב עד תום ההליכים. עוד נטען כי העבירות המיוחסות לנאשם מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים) תשנ"ו-1996, זאת בשים לב לקביעת ביהמ"ש כי יידוי אבן הינה שימוש בנשק קר.

3.         ב"כ המשיב הודה בפתח בדיון בבקשה בקיומן של ראיות לכאורה טובות להוכחת המעשים המיוחסים למשיב, להבדיל מהוכחת האשמה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. לטענתו, זריקת אבנים על רכב הנוסע נסיעה איטית המוכתבת מתנאי הכביש, כבמקרה שבפנינו, אין בו כדי  לקיים את הרכיב העובדתי של סיכון חיי אדם.

ייאמר כבר מיד כי אין כל ממש בטענה זו. זריקת אבן על רכב נוסע, תהא מהירותו אשר תהא, יהיו תנאי הדרך בה נוסע אשר יהיו, יוצרת סיכון של חיי אדם הנוסע באותו רכב ואף סיכון של חיי אחרים המשתמשים באותה דרך למקרה והנוהג ברכב יאבד את השליטה עליו.

הטענות הממשיות של הסנגור הינן בענין המסוכנות של המשיב ובעניין חלופת מעצר.

לגישתו של הסנגור, יש בעובדה עליה הצהיר ב"כ המבקשת כי לא קיים בין המשיב למתלוננת סכסוך כלשהוא כדי להפחית מהאפשרות של חזרת המשיב על מעשים כאלה.

הסנגור ביקש ללמוד מעברו הנקי של המשיב ומהעדר הרשעות קודמות כי המשיב אינו מסוכן לבטחון הציבור ומכל מקום מוצדק להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

4.         אין ספק כי זריקת אבנים על רכב נוסע הינה מעשה חמור ויוצר סכנה ממשית לחיי המשתמשים בדרך. העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ציבורי הינה עבירה חמורה ולא בכדי קבע המחוקק בצידה של עבירה זו עונש מקסימלי של 20 שנות מאסר.

חזקה על כל מי שמבצע עבירה זו כי הוא מסוכן לבטחון הציבור, גם אם הדבר לא היה נקבע מפורשות בסעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) התשנ"ו-1996.

אם כן, בעניינו של המשיב מתקיימת עילת מעצר עד תום ההליכים בשל מסוכנותו לבטחון הציבור.

העובדה שביצע את המעשה מבלי שיהיה לו כל סכסוך קודם עם המתלוננת אין בה כדי להפחית ממידת המסוכנות, נהפוך הוא, יש בעובדה זו כדי להצביע על כך כי מסוכנותו של המשיב איננה מסוכנות מסוימת למתלוננת אלא מסוכנות כללית לבטחון הציבור.

5.         אם כן, השאלה שנותרה להכרעה, האם חרף קיומן של ראיות לכאורה טובות להוכחת האשמות המיוחסות למשיב וחרף קיומה של עילת מעצר, ניתן להתגבר על מסוכנותו של המשיב בדרך של שימוש בחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של המשיב תהיה פחותה.

מיותר לציין כי ככל שדרגת המסוכנות של נאשם עולה כך פוחת הסיכוי להתגבר על מסוכנותו באמצעי שאינו מעצר מאחורי סורג ובריח. 

על מידת מסוכנותו של המשיב יש ללמוד הן מחומרתה של העבירה, בה הוא מואשם, מחומרת מעשיו ונסיבות עשייתם והן מעברו של הנאשם.

ציינתי כבר לעיל כי מעשיו של המשיב חמורים. המשיב כאמור וללא כל סיבה נראית לעין בחר להתנקל לעוברת אורח תמימה ולזרוק על רכבה שני אבנים שפגעו ברכב וגרמו לו לנזק ואף הביאו לכך שהמתלוננת סטתה מהדרך, עלתה על אבן גדולה ורק לאחר מכן התעשתה וברחה על נפשה מהמקום.

אין ספק כי מעשים אלה מצביעים על מידה לא מבוטלת של מסוכנות כלפי בטחון הציבור.