החלטה בתיק בש 31/04

בקשה למעצר עד תום ההליכים.

 כתב האישום והבקשה

1. המשיב הואשם בכתב אישום בסחיטה בכוח (שלושה אישומים) עבירות לפי סעיף 427 (א) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין"), בחבלה חמורה (שלושה אישומים) עבירות לפי סעיף 333 לחוק העונשין, באיומים, בהיזק בזדון, בהדחה בחקירה ובגניבה, עבירות בהתאמה לפי סעיפים 192, 452, 245 (ב) ו - 383 לחוק העונשין

2. כתב האישום מפרט מסכת של מעשי בריונות ואלימות כלפי מכריו של המשיב משכבר הימים, אילנה (ילנה) גלוזמן, בוריס גולדברג, ורומן לימוניק (להלן - "ילנה", "בוריס" ו - "רומן") וכן נסיונות למנוע תלונות על מעשי המשיב כלפיהם והדחה בחקירה של רומן.

על פי האישום הראשון, באוגוסט 2003 "קנס" המשיב את רומן משום שמצא את ילנה כשהיא ישנה אצל רומן ושניהם שתויים ב - 1,000 דולר. רומן יליד 1929. משלא שילם רומן את ה"קנס" למשיב כעבור מספר ימים, הגיע המשיב למגורי רומן, היכה אותובאגרוף ושבר את לסתו השמאלית של רומן. כתוצאה מכך אושפז רומן למספר ימים בבית חולים.

על פי האישום השני, היו למשיב דרישות כספיות מבוריס עוד משנת 2002, על רקע רצון של ילנה, בוריס והמשיב לשכור דירה במשותף וטענת המשיב לחוב בוריס כלפיו בגין מקדמת 3,000 ש"ח ששילם המשיב למשכיר דאז. ב - 14.3.04 ובעקבות דרישת המשיב פעם נוספת מבוריס שלא מולאה, היכה המשיב את בוריס ברחוב באגרופיו, בוריס איבד זמנית את הכרתו, לסתו השמאלית נשברה כתוצאה מכך והוא אושפז בבית חולים ונזקק לטיפול רפואי משך חודש ימים.

על פי האישום השלישי, תקף המשיב את ילנה ב - יולי 2004 והיכה אותה בראשה על מנת שתמסור לו היכן מתגורר בוריס. ב - 14.12.04 עת גרו ילנה ובוריס בחדר משותף בדירה עם אחרים ברח' עליה (להלן - "הדירה"), ובמועד בו היה אמור בוריס לקבל קצבת ביטוח לאומי, נכנס המשיב לחדרו של בוריס בדירה ובעוד בוריס ישן ושתוי דרש ממנו כסף. כשהשיב בוריס כי אין בידיו כסף היכה אותו המשיב באגרופיו ובעט בו בפניו ובצלעותיו. בעל הדירה שהגיע למקום לא הצליח לעצור בעד המשיב. לאחר מכן תקף המשיב דייר נוסף בדירה בשם אורה צימבלר (להלן - "אורה"), איים עליו ועזב את הדירה. כששב המשיב לדירה בסמוך לדברים אילו ומצא אותה נעולה, בעט בדלת, שבר את המנעול ואת שרשרת הדלת, נכנס לדירה ושב להכות את בוריס. למצוותו יצא עימו בוריס החוצה ואזי דרש ממנו המשיב לחתום למשיב על שטר חוב של 20,000 ש"ח. כאשר ניסה בוריס לשוב לדירה, שב המשיב וחבט בו באגרופים ובבעיטות. במהלך הדברים איים המשיב על בוריס כי אם ילך (בוריס) למשארה ישב המשיב בכלא ואף יצא משם ויהרגנו. כתוצאה מאלימות המשיב נגרמו לבוריס שברים בלסתו השמאלית ובצלעותיו, דימומים באפו והוא אושפז בבית חולים.

על פי האישום הרביעי, במהלך עימות בחקירה משטרתית בין המשיב לבין רומן הציע המשיב לרומן ליישב העניינים ביניהם, לרבות בפיצוי כספי מחוץ למשטרה. בהמשך הניע המשיב את רומן לומר כי הודעתו במשטרה שקרית ובאה בעקבות דרישת ילנה. עוד אמר המשיב בהתייחס  לבוריס, כי האחרון לא ימסור עדות והמשיב ידאג "לנער אותו".

על פי האישום החמישי בשנת 2002 נטל המשיב מאורה מכשיר טלפון סלולארי ולא החזירנו לאורה.

עד כאן כתב האישום.

3. הבקשה נוקבת בשתי עילות מעצר כלפי המשיב: מסוכנות לציבור לאור עבירות שבוצעו                      באלימות חמורה וכן חשש להשפעה על עדים והכל מכוח העילות הסטטוטוריות והחזקות בסעיפים 21(א)(1)(ג)(4) ו - 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן - "חוק המעצרים").

4. לטענת ב"כ המשיב לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב בחומר החקירה, לאור סתירות וחוסרים בהודעות המתלוננים, בין הודעה אחת לשניה של אותו מתלונן, בפרט של ילנה, לאור אי התאמה בין תאריכי המסמכים הרפואיים לבין תאריכי התקיפות בכתב האישום, המשיב מכחיש את המיוחס לו לדבריו ניסה ליישב סכסוכים בדרכי שלום ועוד. לחלופין נטען כי המצבת הראייתית התכרסמה ומכל מקום ניתן ויש להסתפק בחלופת מעצר שפגיעתה בחירות המשיב פחותה ממעצר ממש.

ראיות לכאורה להוכחת האשמה

5. המבחן לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה כנדרש בסעיף 21 (ב) לחוק המעצרים נקבע בבש"פ 8087/95, פד"י נ (3) 133 (להלן "הלכת זאדה") והוא קיומו של פוטנציאל ראייתי מרשיע בחומר החקירה. בית המשפט יבחן את מלוא חומר החקירה שלוקט תוך התייחסות בו אף לטענות הגנה העולות. אם לאחר עיון בחומר זה ניתן לקבוע כי קרסו או התכרסמו ה"ראיות" שלוקטו - יבוא הדבר לידי ביטוי בהחלטת שחרור או בתנאי שחרור לפי הענין. ככלל אין בית המשפט בוחן בשלב הבקשה למעצר בחינות של משקל או של מהימנות והשאלה הינה אם קיים בהודעות ובראיות אחרות פוטנציאל מרשיע בהנחה שיוותרו על כנן בתום החקירה הנגדית במשפט.

6. לאחר עיון בחומר החקירה ובטיעוני הצדדים נמצא כדלקמן -

כללי

7.       המבקשת בטיעוניה הסכימה כי ילנה, בוריס, רומן והמשיב הינם "שיכורים. כעולה מחומר החקירה לא מדובר בעמודי התווך של החברה. יחד עם זאת לאנשים אילו זכויות ומעמד במשפט בין כעדים, בין כמתלוננים ובין כקורבנות ושלמות גופם ובריאותם כשל כל אדם אחר. אשר לערכן של הודעותיהם, ככל שאין מדובר בקריסת עדות, ענין הוא למשפט עצמו.

8. הודעות המתלוננים באישומים הראשון, השני והחמישי נמסרו כחלוף זמן משמעותי מאז האירועים. לדברי המתלוננים חששו מהמשיב שמא יתנכל להם ועל כן השיהוי. שאלת כבישתן של ההודעות - עניינה משקל ומהימנות ותידון במשפט עצמו.

אין באמור לעיל כשלעצמו כדי לפגום במצבת ראייתית אם ימצא כי קיימת.

9. האישום הראשון -

המיוחס למשיב באישום זה מבוסס על הודעותיו של רומן מ - 15.12.04 ומ - 21.12.04. בעימות שהתקיים בין המשיב לבין רומן טרם ההודעה האחרונה חזר רומן על פרטי הודעתו וכעולה מדו"ח תמלול קטע עימות בין השניים (כולל תרגום שוטר דובר רוסית) המשיב ניסה להניע את רומן לחזור בו מהודעתו ולספר כי הינה שקרית וכי מסר אותה כמצוות ילנה בלבד (דו"ח מ - 22.12.04, עמ' 6). המשיב מכחיש כי תקף את רומן. תחילה טען כי אינו מכיר את רומן כלל (הודעה מ - 19.12.04, עמ' 3-4) אחר כך הודה כי מכיר את רומן, היה אצלו עם בוריס וילנה אך מכחיש האירוע (הודעה מ - 20.12.04, עמ' 8). פגיעותיו של רומן מוכחות לכאורה ממסמכים רפואיים של בי"ח איכילוב מאוגוסט 2003. אמנם רומן לא זכר מתי תקף אותו המשיב אך את פרטי התקיפה זכר היטב וזכר להפנות למסמכים הרפואיים.

די בכל אילו ובפרט בהתנהגות המשיב בעימות כדי לבסס ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב באישום הראשון.