החלטה בתיק בש 3048/05

בפני ערר (ב"ש 3048/05) שהוגש מטעם המדינה (להלן: "המדינה") על החלטת בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופטת הדסה אסיף), מיום 3/11/05, לפיה הורה לשחרר את המשיב (להלן: "שמייב") לחלופת מעצר בית מלא בבית אחותו בפרדס חנה (להלן: "ערר המדינה").

לאחר הגשת ערר המדינה הגיש שמייב ערר מטעמו, (ב"ש 3087/05), ובו הוא עתר לשחררו לאלתר מחמת פגם מהותי בכתב האישום. לטענתו, התובע המשטרתי שהגיש את כתב האישום לא היה מוסמך על פי דין.

הדיון בשני העררים אוחד.

רקע:

ביום 2/11/05 הוגש כנגד שמייב כתב אישום בת.פ. 2556/05 (בימ"ש השלום חדרה), בגין החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, (להלן: "התיק העיקרי").

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של שמייב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו (ב"ש 4701/05), להלן " הבקשה".

ביום 2/11/05 התקיים דיון בבקשה. בימ"ש קמא החליט לעצור את שמייב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק העקרי. בהחלטתו קבע בימ"ש קמא כי קיימות ראיות לכאורה, כנגד שמייב,  ועילת מעצר מכח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי  (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, המקימה את חזקת המסוכנות מעצם מהותה של העבירה בה מואשם שמייב. עוד קבע בימ"ש קמא בהחלטתו כי החלופה שהוצעה על ידי שמייב, בבית אימו, איננה ראויה.

בסמוך למתן ההחלטה הנ"ל, הודיע ב"כ שמייב, כי יש בידו להציע חלופה אחרת - בית אחותו של שמייב וביקש להציגה בפני בימ"ש קמא. בימ"ש קמא נעתר לבקשתו וקבע מועד לדיון בחלופה המוצעת.

ביום 3/11/05 קיבל בימ"ש קמא את החלופה המוצעת כחלופה ראויה וקבע כי יש בה כדי לאיין את המסוכנות הגלומה בעבירות נשוא כתב האישום, ובדרך זו, הוא הפך את החלטתו מיום 2/11/05 והורה על שחרור שמייב לחלופת מעצר בית מלא בבית אחותו שבפרדס חנה.

המדינה עתרה לעיכוב ביצוע ההחלטה ובקשתה נדחתה והמשיב שוחרר.

לטענת המדינה טעה בימ"ש בהחלטתו לשחרר את שמייב לחלופת מעצר. המשיב החזיק כמות גדולה של סמים וההלכה הפסוקה קובעת כי כאשר מדובר בעבירה של החזקת כמות כה גדולה של סם מסוכן, היוצרת חזקה שהסם לא יועד לצריכה עצמית, ככלל אין מקום, לשחרר לחלופת מעצר - ראה בש"פ 43/05 אהרון (רון) נ' מ"י, תק-על 2005(1), 721.

לטענת המדינה שחרורו של שמייב עלול לגרום לסיכון ממשי לציבור ולבטחונו - ראה בש"פ 3795/93 מ"י נ' עדנאן בן עלי רידא, תק-על 93(3), 7.

עוד הלינה המדינה כנגד חלופת המעצר, בהיות המפקחת שהוצעה, אישה עובדת, המצויה רוב שעות היום מחוץ לתחום ביתה, בנסיבות אלו אין היא מסוגלת לפקח על שמייב. בעלה של המפקחת לא התייצב לדיון בבימ"ש קמא ולא נחקר, כך שאין לדעת אם הוא מסוגל ונכון לפקח על שמייב. יתרה מזאת, המפקחת מסרה בחקירתה מעל דוכן העדים כי אף הוא אדם עובד ומכאן ברי כי בנסיבות אלו, אין בפניננו חלופת מעצר ראויה והולמת.

לטענת המדינה בימ"ש קמא בהחלטתו, לא ערך את האיזון הנכון בין האינטרס הציבורי והצורך להגן על החברה מפני נגע הסמים המפיל קורבנות רבים, לבין הנסיבות האישיות של שמייב, בכך היטה את הכף ונתן עדיפות לנסיבות האישיות של האחרון, למרות החומרה הרבה שבמעשיו והעבירות שביצע, ובכך הוא טעה.

על כן ולאור כל האמור לעיל סבורה המדינה כין אין בחלופת המעצר שהוצעה, כדי לאיין את מסוכנותו של שמייב לציבור ולהבטיח בכך את שלומו ומכאן עתירתה לביהמ"ש, לקבל את הערר ולהורות על מעצרו עד לתום הליכים הפליליים נגדו בת.פ. 2556/05.

המשיב סבור כי החלטת בימ"ש קמא מבוססת ומנומקת ואין בה כל פגם המחייב התערבות בימ"ש זה; על כן, יש לדחות את הערר.

דיון בערר שמייב :

לטענתו, בימ"ש קמא דן בבקשת העוררת לעצור אותו, בקשה המבוססת על כתב אישום שהוגש נגדו בחוסר סמכות.

כתב האישום מייחס לשמייב החזקת סם מסוג הרואין במשקל 24.4122 גרם. לטענת הסנגור סעיף 1 לצו סדר הדין הפלילי (כמות הסם בעבירות סמים שבהן מועבר חומר החקירה לתובע מוסמך) התשס"א-2001, קובע כי, תובע מוסמך, רשאי להגיש כתב אישום, באם נתפסה כמות מקסימאלית, או באישור הפרקליטות. בסם מסוג הרואין, התובע מוסמך להגיש כתב אישום כאשר משקל הסם הוא עד 20 גר'. הכמות המיוחסת לשמייב הינה מעל 20 גר', ובנסיבות אלו אין בידי פרקליט להסמיך תובע כאמור.

על כן ולאור כל האמור לעיל לטענת ב"כ שמייב לתובע דנן לא היתה סמכות להגיש כתב האישום ובנסיבות העניין כתב האישום בטל מעיקרו.