החלטה בתיק בש 3021/05

בפני ערר של המדינה כנגד החלטתו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט קפלן) אשר הורה על שחרור המשיב ממעצר בתנאים. ההחלטה ניתנה בב"ש 4298/05 שהוגשה במסגרת ת"פ 2250/05 ( להלן - " התיק העיקרי").

בתיק העיקרי ייחסה העוררת למשיב עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, בניגוד לסעיף 12(1) + (4) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952. בעובדות כתב האישום נטען כי המשיב תושב כפר ענבתא הסמוך לטול כרם שבאיזור יהודה ושומרון.

בתאריך 26/09/05 נמצא המשיב יחד עם אחרים בקומה החמישית של בית מגורים והסמוך לסניף בנק הפועלים שליד השוק בחדרה, וזאת מבלי שיהיה ברשותו היתר שהייה כדין.

בד בבד עם כתב האישום הוגשה הבקשה למעצר עד תום ההליכים, אשר נדונה על ידי בימ"ש קמא ונדחתה על ידו. בימ"ש קמא קבע כי המשיב ישוחרר באם יפקיד סך של 25,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית וכן המצאת ערבות צד ג' (תושב ישראל) בסכום של 20,000 ש"ח.

העוררת טוענת כי בימ"ש קמא טעה כאשר שחרר את המשיב בתנאים הנ"ל, תוך שהיא מסתמכת על האמור בבש"פ 2739/02, שם נאמר כי " שחרורם של תושבי שטחים מהמעצר, עלול בהסתברות גבוהה מאוד להביא להימלטותם אל תוככי השטחים ואי התייצבותם למשפטם...". קושי זה של איתור הנאשמים שב ועלה ואף קיבל הדגשה בבש"פ 7136/04.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים טענה העוררת כי נגד המשיב תלוי ועומד מאסר מותנה של 6 חודשים בר הפעלה, וכי עונש מותנה זה יוצר יסוד סביר לחשש כי אם המשיב ישוחרר מהמעצר הוא יחזור למקום מגוריו שבשטחי הרשות הפלשתינית ולא יתייצב לדיונים שיקבעו בעניינו.

בימ"ש קמא קבע בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה ואף הסניגור לא חלק על כך. כמו כן, בחן ביהמ"ש באם ראיות אלו מקימות עילת מעצר והגיע למסקנה כי אכן עילה כזו נמצאת וזאת בשל החשש להמלטות מאימת הדין.

למרות האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה, כי ניתן להסתפק בהפקדה במזומן ובתנאים נוספים שבהתקיימם המשיב ישוחרר.

בית המשפט לא קבע חלופת מעצר ראויה ולכן עם קיומם של שני התנאים המצטברים: ראיות לכאורה ועילת מעצר ובהעדר חלופת מעצר, היה על בית המשפט להורות על מעצר המשיב עד לתום ההליכים.

במסגרת הדיון בערר המדינה הגיש בא כוחו של המשיב ב"ש 3055/05 ובה ביקש כי בית המשפט זה יורה על דחיית בקשת המדינה למעצר המשיב עד לתום ההליכים (ראה פיסקה שניה ברישא של הבקשה). בבקשה טען ב"כ המשיב כי ניתנה למרשו הבטחה שלטונית לפיה הוא לא ייעצר וכתימוכין לטענה זו הגיש לתיק בית המשפט צילום של הזמנה לסור למשטרה מיום 26/09/05, שממנה עולה כי הממונים במשטרה, שחררו אותו תוך הזמנתו לסור לחקירה ביום 06/10/05, דבר שלא יצא לפועל.

המשיב טוען שיש בהזמנה הנ"ל כדי להוות התחייבות של רשויות החוק לשחרורו. בימ"ש קמא נדרש לטיעון זה, התייחס אליו בהרחבה והחליט לדחות את הטענה.

דעתי כדעת בימ"ש קמא ביחס לטענה הנ"ל ועל אף שאינני חושב שיש צורך להשחית מילים מעבר למה שנכתב בהחלטה נשוא הערר, אוסיף ואומר כי ב"כ המשיב נקלע לכלל טעות, כשערבב בין ההחלטה לשחרר את המשיב, שבוטלה ותחתיה נתקבלה החלטה לעצור אותו עד תום ההליכים. הרשות החוקרת הייתה רשאית ואף חייבת לבחון החלטתה לשחרר את המשיב ולזמנו לחקירה במועד אחר, בעיקר לאור המאסר המותנה שתלוי ועומד נגדו.

שינוי ההחלטה או ביטולה וקבלת החלטה  מנוגדת לזו הראשונה, יכולה בנסיבות מסוימות לקבל משמעות מסוימת בבחינת הבקשה למעצר עד תום ההליכים, אך אין בה ולא יכולה להיות הבטחה שלטונית. לאור האמור לעיל אני מחליט לדחות את הערר של המשיב שהוגש בתיק ב"ש 3055/05.

לאחר שעיינתי בערר של המדינה ובחנתי את הטענות שהועלו שם ומבלי להתעלם מטענות המשיב הגעתי לכלל מסקנה כי נפלה שגגה בהחלטתו של בימ"ש קמא. מחד, בית המשפט הדגיש את החשש להימלטות המשיב מאימת הדין ומאידך הוא הורה על שחרור המשיב בתנאים. לי נראה כי במידה והמשיב ישוחרר ויעבור לשטח הרשות הפלשתינית, הוא לא יתייצב למשפטו מהחשש שישלח אל מאחורי סורג ובריח.

מהעובדות עולה לכאורה, כי העבירה בוצעה והסיכויים להרשעת המשיב די גבוהים. על כן, הרשעתו תחייב את בית המשפט לבחון באם להפעיל את עונש המאסר התלוי ועומד נגדו וכי הפעלת המאסר משמעותה שליחתו אל בין כותלי בית הסוהר וכי משתינתן לו ההזדמנות שלא ימצא במצב שכזה, הוא בוודאי לא יחשוש להפר את האמון שבית המשפט נתן לו.

על כן ומשום שקיים חשש להימלטות מהדין ומשום שבית משפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, היה עליו לבחון קיומה של חלופה שפגיעתה בזכות המשיב לחירות, פחותה, אך משלא הוצעה חלופת מעצר, התבקשו נימוקים משכנעים לתוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא, נימוקים כאלה לא מצאתי.

אני ער לכך שהמשיב שוחרר בתנאים ולא לחלופה ראויה, מתאימה והולמת ובלבד שתהיה בתחום שטח מדינת ישראל, הגם שלא הוצעה חלופה שכזו, בימ"ש קמא לא היה פטור מלתת את דעתו על כך.

על כן אני מחליט לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק העיקרי.

הואיל וניתן לסיים את הדיון בעניינו של המשיב במהרה, ראוי שהתיק העיקרי יובא בפני שופט שישמע את הראיות, במידה ויהיה צורך ולסיימו בהקדם. הערר מטעם המשיב כנגד החלטת בימ"ש קמא נדחה.