החלטה בתיק בש 2992/08

בפניי בקשה לקבלת חומר חקירה בהתאם להוראות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. יצויין למען הסדר, כי הבקשה הוגשה בראשיתו של הליך כבקשה לפי סעיף 108 לחוק הנ"ל ואולם התביעה טענה, כי הבקשה צריכה להתברר בהתאם להוראות סעיף 74 לחוק, ובהתאם תוקנה הבקשה.

לגופו של עניין - המבקש נאשם בתיק אשר בו מיוחס לו בכתב אישום ייבוא סמים מלבנון לישראל והחזקתם של הסמים שלא לצריכה עצמית. המבקש נתפס ליד גדר הגבול כאשר הוא מחזיק על גופו תיק ובו סמים. אין חולק כי הסמים נתפסו כאמור על גופו. המחלוקת העיקרית הינה לעניין ביצוע העבירה של ייבוא סם, כאשר המבקש טוען כי הסם נמצא על ידו במקום.

המבקש הגיש בקשה, כאמור לעיל, ובמסגרתה מבקש הוא כי בית המשפט יורה למאשימה להעביר לעיונו דוחות של יחידת יג"ל (יחידה העוסקת באיתור הברחות סמים בגבול לבנון), בכל הנוגע לפעילות היחידה, בין התאריכים 1.1.08 ועד 8.2.08 וכן את דוחות היחידה הנ"ל בקשר לנקודה מס' 130 בגבול עם לבנון ודוחות של יחידות צה"ל שפעלו בסמוך לנקודה 130 הנ"ל ביום 8.2.08 וכן צילומים והקלטות של הנקודה הנ"ל. למעשה, מבקש הוא, ככל הנראה, להוכיח כי בנקודה זו בוצעו הברחות נוספות ומכאן לנסות ולשכנע כי ייתכן שהמבקש הגיע למקום ומצא את הסמים בתחומה מדינת ישראל ולא קיבל אותם מידי גורם לבנוני ולמעשה, לא היה שותף באותו קטע של הכנסת הסמים לישראל.

המאשימה מתנגדת לבקשה. יצויין עוד, כי המשיבה עתרה שאם יורה בית המשפט על חשיפת כל החומר כמבוקש, תינתן אורכה להוצאת תעודת חסיון. ואולם ללא כל קשר סבורה המאשימה כי אין מקום לחשוף את החומר הנ"ל באשר אינו רלוונטי להגנת הנאשם ואין בו אלא, כדי להכביד על המאשימה.

עיינתי בנימוקי הצדדים וטיעוניהם. בשים לב להתפתחות ההליך, אינני מתכוון לדון בסוגיה האם מדובר בבקשה אשר צריכה להתברר לפי סעיף 108 או לפי סעיף 74 לחסד"פ. אציין רק, כי טענה זו ראויה בירור וליבון. לגופו של עניין, סבור אני כי אין מקום להעביר את כל החומר המבוקש לעיונו של הסנגור.

ההלכות בעניין העברת חומר חקירה לידיו של נאשם בהליך פלילי פורטו בבש"פ 4157/00, עופר נמרודי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2000) כדלקמן:

" בית המשפט קבע מבחן להגדרת המונח "חומר חקירה" על יסוד התכלית של סעיף (74א'). התכלית היא, שמירה על זכותו של הנאשם למשפט הוגן, והמבחן, המגשים תכלית זאת, הוא מבחן הנגיעה של החומר לאישום. לשון אחרת, כל חומר הנוגע לאישום הוא "חומר חקירה" שהנאשם זכאי לעיין בו. ולא רק נגיעה ישירה או ודאית. לאור החשיבות הרבה הנודעת לזכותו של נאשם למשפט הוגן, די בנגיעה עקיפה ואף מסופקת, כדי להפוך את החומר ל "חומר חקירה", ובלבד שקיים יסוד של ממש להשערה או לתקווה של הנאשם כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו. עמדה על כך זה מקרוב השופטת ביניש בש"פ 9322/99, מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1), 376, 381-382:

"תכליתה של זכות העיון של הנאשם בחומר החקירה היא לאפשר לו לקיים את הזכות למשפט הוגן, באופן שתינתן לנאשם הזדמנות מלאה להכין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו. התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מסמך שהוא בגדר 'חומר חקירה', ויש לנהוג פירוש מרחיב למונח זה. כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרסת במהלך האישום הפלילי, הינו 'חומר חקירה' כמשמעותו בחוק... אל לתביעה להפעיל שיקול-דעת במה ראוי לו לסניגור לעשות שימוש להגנתו ובמה לא, ויש להשאיר לו אפשרות להיזקק לכל חומר רלוונטי אשר עשוי לשמש להגנתו על-פי שיקול-דעתו המקצועי ".

והשופט בך הוסיף בבג"ץ 233/85, אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4), 124,  129:

" אין לפרש את המונח 'חומר החקירה' שבסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי פירוש דווקני ומצמצם, המגביל את תחולת הסעיף לחומר הראיות, המתייחס אך ורק במישרין למעשה העבירה המיוחס לנאשם. 'חומר חקירה', במובן ההוראה האמורה, גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע... אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות, שהרלוואנטיות להן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית".

ראה עוד:

בג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מה(3), 630, 633-634; בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור, פ"ד נ(3), 686, 688; בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2),1 4-6; בג"צ 620/02, התובע הצבאי הראשי ואח' נ' בית הדין הצבאי לערעורים ואח', לא פורסם (2003); בג"צ 1689/02, יעקב נימרודי נ' היועמ"ש ואח', לא פורסם (2003).

יחד עם זאת, אין סעיף 74 מאפשר לנאשם להטריד את התביעה בבקשות שעניינן חשיפת מידע אשר הקשר בינו לבין כתב האישום קלוש. הלכה היא, כפי שנקבע בבש"פ 1372/96, ח"כ הרב אריה דרעי נ' מדינת ישראל,  לא פורסם (1996), כי:

" סקרנות לשמה, רצון להשיג חומר לתכליות זרות ל'הגנת הנאשם' ונכונות לצאת ל'מסעי ציד' שמא ימצא דבר שייסע להגנה - אינם מספיקים להשמטת הבסיס מתחת ההנחה האמורה." (הכוונה להנחת הבסיס בדבר הגינות התביעה וחוקיות פעולותיה - ר.ש.).

בית המשפט, בבואו להחליט האם על התביעה לגלות מסמך מסוים לסניגוריה, צריך לקבוע ראשית, האם המסמך שגילויו מתבקש מהווה "חומר חקירה" ושנית, אם המסמך נהנה מחיסיון או שקיימים אינטרסים וטעמים אחרים שמפניהם ניגף אינטרס הגילוי של הנאשם. קו הגבול בין שני שלבים אלה אינו כה חד כפי שנדמה במבט ראשון, ויש ביניהם יחסי גומלין. במקרים בהם זיקת החומר להגנת הנאשם ולעניין הנדון היא שולית וגבולית, ומנגד יש אינטרסים כבדי משקל כנגד חשיפת החומר, הדבר עשוי להשליך על נכונותו של בית המשפט להגדיר את החומר, מלכתחילה, כ"חומר חקירה". ולהיפך, במקרים בהם חומר החקירה הוא בעל ערך ראייתי חשוב להגנת הנאשם, הדבר עשוי להשליך על נכונות בית המשפט לדחות אינטרסים אחרים מפני האינטרס  החשוב שלא יורשע החף מפשע. ראה:

ב"ש (חיפה) 2773/05 חורי אבי נ' לשכת תביעות חיפה-משטרת ישראל, לא פורסם (2005).

הבחינה של חומר חקירה צריכה להיות מהותית. לעיתים, יחשב מסמך כחומר חקירה שיש לגלותו ולעיתים לא יהווה חומר אשר יש מקום להעבירו לעיון ההגנה, הכל בהתאם לנסיבות כתב האישום, טיעוני הצדדים וטיב המחלוקת. ראה : בש"פ 7185/08, רביע מזעל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם החלטה מיום 8.9.08).

במקרה זה, סבור אני כי אין כל מקום להעביר את החומר שהתבקש לעיון הסנגור מאחר ואין בו כדי לסייע להגנת הנאשם.

ראשית יצויין, כי בכל הנוגע ליחידת יג"ל התברר כי לא קיים חומר נוסף בידיה, ולמעשה כל החומר שהיה בידי יחידת יג"ל, הועבר להגנה.