החלטה בתיק בש 2959/08

כנגד העורר, הוגש כתב אישום בת.פ. 1532/08, בבית משפט השלום בעכו, בגין שני אישומים. האחד - אישום בנסיון לסחר בסמים מסוכנים, עת מכר העורר, לכאורה, ביחד עם אחר, לסוכן משטרתי סמוי חומר הנחזה להיות סם מסוכן מסוג "קריסטל" והשני - אישום בהחזקת סם מסוכן וסחר בו, עת מכר העורר, בתיווכו של אחר, לאותו סוכן 3 אריזות של סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 10.15 גרם נטו.

לאחר הגשת כתב האישום ובמהלך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, הונח בפני בימ"ש קמא, תסקיר קצין מבחן, ממנו עולה, כי שירות המבחן העריך שהעורר יוכל לכבד צווים שיינתנו ע"י ביהמ"ש והמליץ לשחררו לחלופת מעצר, תוך העמדתו בפיקוח שירות המבחן למשך חצי שנה ושילובו בקבוצה מתאימה.

תחילה, על פי החלטת בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט זיאד סלאח), מיום 18.3.08, שוחרר העורר בתנאים מגבילים, הכוללים "מעצר בית", בבית הוריו ובפיקוחם וכן, בהמלצת שירות המבחן, "פיקוח מעצר" של שירות המבחן למשך חצי שנה, לרבות השתתפות בקבוצות טיפוליות (להלן: " ההחלטה הראשונה").

בעקבות עיון חוזר, אשר הגיש העורר, ביום 10.6.08, בו טען כי "מעצר הבית" הממושך מכביד עליו ופוגע במצבו הכלכלי, שלו ושל הוריו, ובו ביקש כי ביהמ"ש יתיר לו לצאת לעבודה כמציל בבריכה, נעתר בימ"ש קמא, לבקשה  והחליט, בהחלטתו מיום 2.7.08, להקל בתנאי השחרור של העורר, באופן שיתאפשר לו לצאת לעבוד כמציל בבריכה.

בימ"ש קמא קבע בהחלטתו:

"הזכות לעבודה ופרנסה הינה זכות יסוד ויש לאפשר אותה כל עוד אין בדבר כדי לפגוע באינטרס הציבור".

בהתאם, קבע בימ"ש קמא, כי העורר יורשה לצאת לעבודה בין השעות 10:00 ל- 18:00 וכי יציאתו מותרת רק בלווית המפקחים המאושרים (כלומר - הוריו). כן חייב בימ"ש קמא את המעביד לחתום על ערבות כספית ע"ס 30,000 ש"ח, לשם פיקוח על העורר ודיווח על כל הפרה של העורר את תנאי השחרור, אשר נקבעו בהחלטה הראשונה.

על החלטה זו הגישה המדינה ערר זה, אשר בפניי.

דיון ;

עיינתי בחומר החקירה ונוכחתי לדעת, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר.

למעשה, ב"כ העורר עצמו אינו טוען כנגד העובדות, לפיהן השתתף העורר בשתי המכירות האמורות לעיל, אולם הוא טוען, כי בפי העורר טענות הגנה. בנוגע לאישום הראשון טוען הוא, כי העורר מכר, במכוון, חומר הנחזה להיות סם, כדי להיפטר ממי שלחץ עליו ולגבי האישום השני טוען הוא, שהו מכר לסוכן את החשיש רק משום שהסוכן איים עליו.

עיון בהודעות העורר במשטרה מעלה, כי גרסאות אלה לא נשמעו מפיו והוא אף הכחיש כל קרש בינו לבין האחר, הנזכר בכתב האישום.

כך או כך, מדובר בטענות, אשר יידונו בתיק העיקרי, ככל שיהיה צורך בכך.

לענייננו, אין כל ספק כי, לצורך שלב זה, קיימות ראיות לכאורה, כנדרש וקיימת עילת מעצר כנגד העורר.

העורר שוחרר, כאמור, ל"מעצר בית מלא" ועל החלטה זו לא הוגש ערר ע"י המדינה.

השאלה אשר בפניי, כעת, הינה, האם יש להתערב בהחלטתו השניה של בימ"ש קמא, לפיה הקל ביהמ"ש בתנאי השחרור והאפשר לעורר לצאת לעבודה.

לעורר, יליד 26.2.87, רישום פלילי אחד, ללא הרשעה, מיום 15.12.04 (בימ"ש לנוער עכו), בגין עבירה של נהיגה פוחזת ברכב, עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בגינו נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנה בפועל ולמשך שנה נוספת - על תנאי, למשך שנתיים.

בנסיבות אלה, לאור גילו הצעיר של העורר, לאור כך שעברו אינו מכביד, כן לאור תסקיר שירות המבחן והעובדה שהעורר עמד, עד כה, בתנאי השחרור שנקבעו בהחלטה הראשונה, סבורתני שהחלטת בימ"ש קמא איזנה, נכונה, בין זכויותיו של העורר ובין האינטרס הציבורי וכי אין מקום להתערב בה.

עם זאת יובהר, כי העורר רשאי לצאת לעבודה כפי שקבע בימ"ש קמא (לעבודה בלבד ולא לכל צורך אחר), ובלבד שאחד מהוריו, המפקחים עליו, ישהה עימו כל העת, מעת יציאתו מביתו ועד לשובו אליו, ישגיח עליו ויפקח עליו באופן צמוד וידווח למשטרה, מייד, על כל הפרה של תנאי השחרור.