החלטה בתיק בש 2888/05

כנגד המשיב הוגש כתב אישום, ת"פ 4164/05 , ובו שני אישומים בהם מואשם המשיב בעבירות של סחר בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, החזקה ושימוש בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 7 (א) + (ג) רישא לפקודת הסמים (בשני האישומים) וכן בעבירה של הדחת קטינים לשימוש בסם, עבירה לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים (באישום אחד). ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בקשה זו היא הבקשה שבפני.

אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה. למעשה הודה המשיב בחקירתו בהודאה מפורטת בכל העבירות המיוחסות לו. טענתו היחידה הייתה מתחום העובדה, שאין לה השלכה משפטית של ממש על כתב האישום. המשיב טען כי הקטינים להם מכר סמים השתמשו בסמים עוד קודם למועד בו רכשו ממנו את הסם. מכאן, סבר הוא, כי אין ליחס לו עבירה של הדחת קטין לשימוש בסם. עם זאת לא חלק על כך שבדירתו בטבעון השתמש בסמים, רכש אותם ומכרם לאחרים, לרבות לקטינים. יצוין כי מדובר בסמים מסוג קנבוס בלבד.

מעבר לעדותו והודאתו המפורשת של המשיב בעבירות קימות בתיק החקירה עדויותיהם של הקטינים שרכשו ממנו סמים, התואמות את עדותו. מכאן שהתשתית הראייתית כנגדו מבוססת ומוצקה באופן בו ניתן לקבוע כי קיים סיכוי ממשי להרשעתו בדין.

השאלה שלפתחו של בית המשפט האם ניתן לשחרר את המשיב ממעצר כך שישהה בחלופת מעצר בתנאים שיקבעו ע"י בית המשפט. ב"כ של המשיב, שכאמור אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה, סבור כי בנסיבותיו של המשיב, אדם יליד 1964, ללא כל עבר פלילי, שנקלע למשבר אישי בעקבותיו התדרדר לביצוע העבירות הנ"ל, אין מקום להורות על מעצרו עד לתום ההליכים. הסניגור הציע כי המשיב ישהה במעצר בית מלא בבית אחיו שבערד, מקום המרוחק מטבעון ומחוג "לקוחותיו" של המשיב. יצוין כי האח, אשתו ובנו הביעו הסכמתם לפקח על המשיב בתנאי מעצר בית בביתם.

שירות המבחן הגיש תסקיר בענינו של המשיב. השירות הצביע בתסקירו הן על נסיבותיו האישיות של המשיב שאינו בעל עבר פלילי או נטיה עבריינית והן על משפחת האח שהיא משפחה נורמטיבית. עם זאת נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרור מהחשש שלא ניתן יהיה למנוע מהמשיב לבצע עבירות סמים גם בבית האח בערד.

המאשימה מתנגדת לשחרורו של המשיב בשים לב לחומרת העבירות המיוחסות לו ובהעדר המלצה של שירות המבחן. ב"כ המאשימה מציינת את חזקת המסוכנות שיש בעבירות הסמים המיוחסות למשיב וכן מציינת היא כי המשיב ביצע עבירות מבית מגוריו, ומכאן שכל שהיה מחוץ למתקן כליאה יוצרת עבורו הזדמנות לביצוע אותה עבירה שוב.  הסניגור מבקש כי בית המשפט יביא בחשבון את נתוניו האישיים של המשיב מחד ומיקום חלופת המעצר מאידך וכן את טיבם של המפקחים המוצעים ויאפשר את שחרורו לחלופת המעצר המוצעת. 

כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות של סחר בסמים, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו -1996. ההלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים. הדבר תלוי בנסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם כאשר בחינתו של כל מקרה היא אינדיבידואלית ומתייחסת, בין היתר, לנסיבות אישיות של כל נאשם ונאשם, עבר פלילי ועוד נתונים מהם ניתן ללמוד על מסוכנות שיחזור לביצוע עבירות דומות.  ראה:

בש"פ 5635,5570/03 אברהם אברג'יל נ' מדינת ישראל, תק -על 2003 (2) , 6;

בש"פ 9089/03 פיראס רדא נ' מדינת ישראל,  תק-על 2003(3), 2410 ;

בש"פ 6745/03 מונתסאר דלאיכי נ' מדינת ישראל,  תק-על 2003(3), 651;

בש"פ 4823/03 חטיב יאסין נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2448.

על האמור לעיל בהקשר לעבירות סמים יש לשוב ולהזכיר כי כלל הוא כי גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162,שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

על בית המשפט לבחון בהקשר לכל עבירה ובכל מקרה  את נסיבותיו של המקרה ושל הנאשם והמסוכנות האינדיבידואלית הנשקפת, לכאורה, ממעשיו.  כבר נפסק  כי: