החלטה בתיק בש 2885/06

1.         המשיב עומד לדין בבית משפט זה בשל כך שירה ופגע באדם וגרם לו חבלה חמורה מתוך כוונה לחבול בו. תיאורו המלא של סיפור המעשה בא בכתב האישום, וזו תמציתו:

2.         המשיב ובני משפחתו הם מן הכפר ערב אל הייב. ברקע לכתב האישום עומד סיפורו של אחי המשיב, שביום 5.11.2005 דרס למוות אדם ושמו מותקל הייב, במהלך קטטה שהתפתחה בכפר בין משפחת המשיב לבין משפחה אחרת מן הכפר. בעקבות הדריסה נאלצו בני משפחתו של הדורס, גם זו המורחבת, ובכללה המשיב, אשתו, עשרת ילדיו ואמו, לעזוב את הכפר. האחרונים עברו להתגורר בכפר טובא-זנגריה, אצל אחותו של המשיב. המשיב ניסה מאז לשוב לביתו שבערב אל הייב מספר פעמים, אך תושבי הכפר מנעו זאת ממנו, ואף הציתו את ביתו פעמים אחדות.

3.         ביום 5.10.2006 החליט המשיב לשוב לביתו שבכפר. הוא הגיע הביתה עם ילדיו ואשתו. בעוד הם פורקים את חפציהם ומכניסים אותם לביתם החלו מתפתחים חילופי דברים קשים בין המשיב לבין אחמד הייב (להלן - 'אחמד') ובני משפחתו, המתגוררים בשכנות לנאשם. בעקבות הדברים הללו עלה המשיב לקומה השניה של ביתו, נטל משם את הרובה בו הוא מחזיק (כגשש בצה"ל), יצא אל מרפסת הבית והחל יורה לכל עבר. אחר כך כיוון את נשקו לאחמד ובני משפחתו וירה לעברם על מנת לפגוע בם. אחד מן הכדורים פגע בבטנו של אחמד. אחר כך התבצר המשיב בביתו והמשיך לירות מנשקו, גם לאחר שהגיעו למקום שוטרים. כשעתיים וחצי לאחר שהחל האירוע עלה בידי השוטרים להשתלט על המשיב ולעוצרו.

4.         משום האירועים הללו מייחס כתב האישום למשיב עבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה. עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד תום משפטו, משלטעמה הוא מסוכן לבריות, ולא ניתן להפיג מן המסוכנות בכל חלופה שהיא.

5.         המשיב איננו חולק על קיומה של תשתית ראיה לכאורה להוכחת האישום, אלא שלטעמו עוצמת הראיות אינה כזו, המצדיקה מעצר עד תום הליכים. הוא מכוון את טיעונו בפרק זה, תחילה, לרקע של אירוע הירי, על הקושי שהעמידו אנשי הכפר בפני המשיב ובני משפחתו, שנאלצו לחיות ברחוב ממש בכפר טובא, לאחר שאחותו (אצלה שוכנו) לא הסכימה עוד לשכנם. אחר כך מבקש הסניגור לשכנע, כי הירי לא היה מכוון, כי אם החל כפליטת כדור (או כדורים) מתוך רובהו של המשיב בעת שנטלו מידיה של אשתו, ואחר כך המשיך בירי שאיננו מכוון לבני אדם. לבסוף מצביע המשיב, באמצעות סניגורו, על כשלים ומחדלים למיניהם בחקירת המשטרה, שלטעמו מכרסמים בעצמת התשתית הראייתית להוכחתן לכאורה של עובדות כתב האישום.

6.         בטיעונו הרהוט של הסניגור הנכבד לא השתכנעתי, ולטעמי מתקיימת תשתית ראיה להוכחתם לכאורה של יסודות העבירה. הרקע לאירוע ברור, והוא הובא, בעיקרי הדברים שבו, גם בפתחו של כתב האישום. אלא שרקע זה איננו מצדיק, אין צריך לומר, תגובה שכזו שתבוא מצד המשיב, שיירה בבני אדם מרובה סער (M-16) בו הוא מחזיק כחייל בשירות קבע. וגם הטעמים האחרים שעליהם מצביע הסניגור, ובכללם עדויות בני משפחתו של המשיב המלמדות על פליטת כדור ולא על ירי מכוון, אינם עשויים לסייע בידו, כשמנגד עומדות עדויותיהם של מי שראו את המשיב יורה ירי מכוון (ראו נא, על מנת לסבר את האוזן, את הודעתו של מוסא הייב מיום 9.10.2006, עדות מפורשת המבססת היטב את עמדת כתב האישום בדבר ירי מכוון, ולא כזה הנובע מיציאה בלתי מכוונת של כדור מבית הבליעה). ההכרעה בין שתי קבוצות העדויות תיעשה בבוא העת בידי בית המשפט שישב בדינו של המשיב. לעת הזו אין לנו לעסוק במלאכה זו של קביעת מהימנות, אלא אם יכול היה הסניגור להצביע על הפרכה ברורה וחד משמעית של דברי העדות המבססים את גירסת כתב האישום. ומחדלי המשטרה, כגון שלא בדקה את מקום הימצא הדם שניגר מגופו של אחמד לאחר שנפגע (ומכאן שניתן היה להיווכח במקום הפגיעה), אפילו היינו משתכנעים בקיומם, לא היה בהם כדי לכרסם בקיים, משמע בעדויות לפיהם היה ירי מכוון של המשיב כלפי בני המשפחה היריבה.

7.         סיכומה של נקודה, ראיות להוכחתן לכאורה של העובדות שביסוד כתב האישום קיימות בידי המבקשת. עילה למסוכנות מתקיימת משום החזקה שקובע החוק, וזו אינה נסתרת לטעמי. מי שעושה שימוש ברובה סער על מנת ליישב סכסוך מלמד על עצמו כי הוא מסוכן לבריות. לא יכולתי לראות נסיבה, ממנה ניתן לסתור את החזקה ולומר, כי לא נובעת סכנה מן המשיב, לאחר שעשה שימוש, כאמור, ברובהו וירה ירי מכוון כלפי בני אדם.

8.         משמצאנו את קיומה של עילה למעצרו אנו באים לבחון את השאלה, האם ניתן להשיג את תכלית המעצר בחלופה הולמת. הסניגור המלומד מבקש כי נשחרר את מרשו בתנאי ערובה, שיכללו מעצר בית בישוב שעב, כשיינתן בידו לצאת לבסיסו הצבאי, וייאסר עליו להיכנס לכפרו, ותישלל זכותו להחזיק ברובהו, לעת שיצא מבסיסו הצבאי. הוא מבסס את הצעתו זו, בין היתר, על הקושי הכלכלי אליו נקלעה המשפחה, כאשר המשיב איננו מפרנס אותה, בהיותו עצור. המבקשת סבורה, כאמור, כי את תכלית המעצר לא ניתן להשיג אלא במעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח עד תום משפטו, משום המסוכנות הרבה הנובעת ממנו.

9.         האמנם יש מקום לשחרורו של המשיב בתנאי ערובה מגבילים, שיפגעו פגיעה פחותה בחירותו, אך ישיגו, בכל זאת, את תכלית המעצר, משמע יפיגו את הסכנה הנובעת ממנו כלפי סביבתו? בשאלה זו התחבטתי לא מעט, וסופו של יום הגעתי לכלל דיעה, כי אין מנוס ממעצרו של המשיב עד תום המשפט. במרכזם של שיקוליי עמדה חומרת מעשהו של המשיב, שלא בחל בשימוש ברובה סער בו הוא מחזיק כחייל, במסגרת של סכסוך, תהא מצוקתו, זו הנובעת מגירושו מן הכפר, אשר תהא. אדם כי ימהר לעשות שימוש בכלי נשק מלמד על עצמו כמי שסכנה רבה נשקפת ממנו לבריות. אינני סבור, כי ניתן להתמודד עם סכנה זו הנובעות מן המשיב על ידי הרחקתו לכפר שעב (כהצעת הסניגור). הסכסוך בינו לבין מגרשיו נותר בעינו. אדרבא, הוא אף התגבר והתפתח בעקבות הירי והפגיעה באחמד הייב. כשעניין לנו במי שממהר לעשות שימוש ברובה סער במסגרת של סכסוך, וכשמצוקתו המשפחתית (בשל הגירוש) כה גדולה (ומצוקה זו לא תקטן בעתיד הקרוב, ואולי תגבר בעקבות התקרית האחרונה), עשוי המשיב לשוב ולעשות מעשה אלים דוגמת זה שבגינו הוא עומד עתה לדין. משום כך סברתי, כי יש להותירו מאחורי סורג ובריח עד כי יתברר משפטו.

10.        מכל הטעמים הללו מצאתי לעצור את המשיב עד תום הליכים, וכך אני מורה.

ניתנה היום ב' בחשון, תשס"ז (24 באוקטובר 2006) במעמד הנוכחים.

002885/06בש 054 איתי בהלול-גור התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: