החלטה בתיק בש 2881/05

כנגד שני המשיבים, צעירים ילידי 1987 (משיב 1) ו-1986(משיב 2) הוגש כתב אישום המפרט שורה של אירועים בהם ביצעו המשיבים עבירות של שוד, סחיטה באיומים, דרישת נכס באיומים, התפרצויות וגניבות. יצוין כי כתב האישום מפרט 9 אישומים שונים. שניים מהאישומים משותפים לשני הנאשמים. יתר האישומים מתייחסים לכל אחד מהם בנפרד. סה"כ מעורב משיב 1 בשבעה מבין האישומים ומשיב 2 בארבעה מהם.  מדובר בסדרה של אירועים בהם שדדו וסחטו המשיבים רכוש וכסף בעיקר מקטינים הצעירים מהם במספר שנים. יצוין כי בחלק מהמקרים אוימו הנסחטים/נשדדים באיומי סכין. עם זאת כתב האישום אינו מציין אירוע של פגיעה פיזית במי מנפגעי העבירות.

ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים כנגדם. הסניגורים הודיעו כי אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתם של המשיבים בעבירות המיוחסות להם, או לפחות ברובן. למעשה, למעט הסתייגות של ב"כ משיב 1 מהאישום התשיעי, בו הוא טוען להעדר סיוע, אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה במידה הנדרשת לקיומה של עילת מעצר מבוססת. טענתם של המשיבים היא כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר שהינה מעצר בית מלא בבית הוריהם ובפיקוחם.

לבית המשפט הוגשו תסקירים של שירות המבחן בעניין של כל אחד מהמשיבים. בכל הנוגע למשיב 2 הוגשה גם חוות דעת פסיכיאטרית שקבעה כי המשיב כשיר לעמוד לדין. יחד עם זאת צוין בחוות הדעת כי קימת זיקה בין הפרעות נפש ובין העבירות שבוצעו וכן צוין צורך בטיפול פסיכיאטרי, אם כי לא בתנאי אשפוז. שירות המבחן המליץ על שחרורם של שני המשיבים לחלופה של מעצר בית בפיקוח הוריהם. שירות המבחן הצביע על הצורך להעמיד את שני הנאשמים לפיקוח וטיפול כבר בשלב זה וכן על הצורך למנוע מפגש ביניהם. עם זאת ציין שירות המבחן כי אינו מוצא צורך להמליץ על פיקוח אלקטרוני לשני המשיבים, ולגישתו ניתן להסתפק בפיקוח הוריהם.

התביעה מתנגדת לשחרורם של שני המשיבים וזאת בשים לב לריבוי האישומים המצביעים על מועדות ומסוכנות ומבקשת להורות על מעצרם עד לתום ההליכים. הסניגורים מבקשים כי בית המשפט יאמץ את המלצות שירות המבחן ויורה על שחרורם. 

כאמור - אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעת המשיבים בעבירות המיוחסות להם. לטעמי אין גם חסר בראיות באישום התשיעי, אליו התייחס ב"כ המשיב 1, מאחר והאישומים הנוספים יכולים להוות ראיה של שיטה ומעשים דומים בהתייחס לאישום התשיעי ולשמש כסיוע גם לעניין זה. בכל מקרה - אינני נדרש להרחיב את הדיון בנושא ודי בשמונת האישומים האחרים כדי לבסס את עילת המעצר כנדרש.

אין חולק כי העבירות בהן מואשמים הנאשמים, המבוססות בראיות טובות, מקימות עילת מסוכנות מעצם טיבען, זאת בכל אישום בנפרד לא כל שכן כאשר מדובר בריבוי אישומים. על זאת יש להוסיף את הסכנה האפשרית לשיבוש הליכי משפט. שחרור המשיבים לסביבה בה בוצעו העבירות עלול להטיל מורא על המתלוננים וגם נתון זה מהווה עילה למעצרם. עם זאת, וגם במצב זה, מצוות המחוקק היא לבחון את האפשרות לשחרורו של כל משיב לחלופת מעצר. הכלל נכון בכל מקרה ובמיוחד כשמדובר בצעירים שעברם אינו מכביד.  כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

יש לבחון את נתוניו האישים של כל נאשם בכל מקרה לגופו ולשקול את האפשרות לשחרורו ממעצר על רקע נתוניו האישיים, ובהתייחס לעבירות המיוחסות לו. על בית המשפט לבחון ולהעריך את מידת המסוכנות האינדיבידואלית ועל רקע זה לבחון, בכל מקרה, את האפשרות להימנע ממעצר.

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".

                                     (ההדגשות הוספו.ר.ש.)

בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה, תק-על 2004(3), 322.

כן ראה:

בש"פ 4812/05 עיסאם זחאלקה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3683;

בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל,פ"ד  נ"א(4) 720.