החלטה בתיק בש 2813/06

בפני בקשה לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפושים) (נוסח חדש), התשכ"ט - 1969 (להלן:" הפקודה") להחזרת תפוס, שהינו רכב משא מנוף מסוג וולוו 12F מ.ר. 3524358 (להלן:" הרכב"), אשר נתפס על ידי המשטרה במסגרת חקירתה בת.פ.א  134977/06  (להלן:" התיק").

נסיבות תפיסת הרכב ושאלת הבעלות בו הן שתי שאלות מרכזיות וברות נפקות להכרעה בבקשה נשוא דיון זה. לגבי השניה, מוסכם על הכול, כי המבקש הוא הבעלים של הרכב, לפיכך,  אעמוד בקצרה על הראשונה והנגזר ממנה לעניין הבקשה.

ביחידת המשיבה מתנהלת חקירה בתיק בגין התפרצות לעסק וגניבת רכבים. בהתאם לחומר החקירה עלה חשד כי הרכב שימש לביצוע חלק מהעבירות, עת היה בשימושו המלא של אחד החשודים בתיק, אדם בשם עבד אל חלים סרסור (להלן:" סרסור" או " החשוד"). באשר לאופן בו הגיע הרכב לידיו של ה חשוד גרסתו וגרסת המבקש זהה, שהינו לא באופן ישיר אלא באמצעות אחר- המבקש טוען בבקשתו כי מסרו לאדם בשם עומר כדי שיטפל במכירתו, ואילו סרסור סיפר בהודעתו כי קיבל את הרכב מחברו עומר לצורכי עבודה. לציין, כי המבקש נחקר במשטרה, ובהודעתו מסר, בין היתר,  את פרטיו של עומר וכיצד ניתן להשיגו, אלא שעד כה (לפחות עד ליום 21.6.06), לא עלה בידי המשטרה ליצור עמו קשר. בתגובתה הביעה המשיבה תקוותה כי עומר ייחקר ביום 25.6.06, כפי שסוכם עמו.

לעניין מעורבות הרכב בחלק מהעבירות מציינת המשיבה בבקשתה, כי נתפסו ממנו ממצאים פורנזיים  לצורך השוואה עם ממצאים שנלקחו מזירת העבירה.

המשיבה המתנגדת לבקשה מבקשת להותיר את הרכב בחזקתה משני נימוקים: א. מאחר ובשלב זה של החקירה עדיין לא ברור באיזו דרך ולאיזו מטרה הגיע הרכב לידיו של ה חשוד. ב. על מנת להותיר בידיה את האפשרות של חילוטו לאחר החקירה, כך בתגובתה לבקשה, כאשר כוונתה, ככל הנראה, חילוטו בסיום ההליך הפלילי היה ויורשע ה חשוד.

לאור האמור, ניתן לומר, כי בשלב זה אין המשטרה מייחסת למבקש מעורבות בביצוע העבירות או אף חלקן, משמע, אין הוא בבחינת חשוד בתיק זה.

ולגופה של הבקשה.

הוראות סעיפים 39-32 ל פקודה קובעות את ההסדרים לתפיסת רכב על ידי המשטרה, והדרך לנהוג בו עד להחלטה שיפוטית סופית לעניין אשמת הנאשם, הבעלות ברכב וחילוטו אם יימצא לנכון לעשות כן.

ההחלטה היוצאת מלפני בית משפט זה בהליך הביניים הנדון, היא החלטה זמנית שמטרתה למנוע פגיעה לא מידתית במבקש, הטוען לזכות קניין ברכב התפוס מחד גיסא, ומאידך גיסא להבטיח חילוט אפשרי, והכול, אם אכן יוגש כתב אישום נגד החשוד ובסיום ההליך הפלילי יורשע , ובית המשפט כך יורה.

בשלב זה של הדיון אני פטורה מלחוות דעתי לגבי שורה של שאלות רלבנטיות לחשדות, ובהן, תום לבו של המבקש במסירת הרכב לעומר, וממנו ל חשוד, טיב יחסיו עם שניהם, המטרה לשמה מסר את הרכב לעומר, במיוחד, שכזכור, אין הוא החשוד בביצוע עבירות באמצעות הרכב אלא אדם שלישי, סרסור, לו נמסר הרכב על ידי עומר. כמו כן, איני נדרשת לחוות דעתי לידיעתו של המבקש, או אדישותו, או עצימת עיניו באשר לטיב השימוש שעשה ה חשוד ברכב. במקרה שבפני, ריחוקו של המבקש מן העבירות, כאמור, הופך את כול השאלות הללו, בשלב זה של הדיון, לתיאורטיות גרידא. מה גם שהקשרו של הרכב לעבירות, או ליתר דיוק לחלקן, אינו ברור, אפילו לא ברמה של חשד סביר.

יחד עם זאת, זכאי המבקש להשבת רכבו לאור ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון בשורה ארוכה של החלטות, ביניהן בש"פ 3510/00 אסנת רבין נ' מדינת ישראל, בש"פ6665/02, מירי אופק נ' מדינת ישראל, הקובעת באופן עקבי , שבגדר האיזון, מסמיך החוק את בית המשפט להחזיר את התפוס למי שנחזה להיות בעליו, בין אם מואשם בביצוע עבירה ובין אם לאו, בתנאים המבטיחים את מימוש החילוט בתום המשפט.  קל וחומר, בענייננו, בטרם גובש כתב אישום נגד סרסור, והשאלה של זיקתו של הרכב לעבירות שייוחסו לו אינה ברורה.

לענייננו יפים הדברים שנאמרו בסוגיה זו על ידי בית המשפט העליון:

"תפיסה בפועל של רכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית  של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ובטרם נגזר דינו, את השימוש בכלי רכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת כאמצעי ביטחון. אין דין אחד לתפיסה בפועל בשלב זה להבטחת חילוט עתידי אפשרי לחילוט לאחר הרשעה" (בש"פ 7715/97 שושנה חג'ג ושלומי כהן נגד מ"י ואחרים, תקדין עליון 1998(1) עמ' 139). מקל וחומר אתה אומר, כאשר הבעלים הרשום אינו מי שמיוחס לו ביצוע עבירה באמצעות התפוס.

למעלה מן הנדרש. הואיל ותכלית התפיסה במקרה זה אינה הצגת הרכב כראיה במשפט, שהרי זאת ניתן להסדיר על ידי צילום הרכב והגשת התצלום בבוא העת כראיה. לצורך זה לא נדרש המשך החזקת הרכב במחסני המשטרה ומופקע מידי בעליו.

יתרה מזו. איני משוכנעת כי אפילו יורשע סרסור בעבירות המיוחסות לו יהיה מקום לחלוט הרכב, בשים לב לאופן שבו על פי הנטען שימש בעקיפין לביצוע העבירות ובהתחשב בגורם הבעלות, כאמור. בשלב זה, כלל לא ברור מה תהיה תוצאת ההליכים הפליליים, והאם בסופו של דבר ימצא בית המשפט כי יש לחלט את הרכב, אם לאו. שלא לומר, כי בנסיבות המתוארות אין להוציא מכלל אפשרות כי צפוי עוד דיון מורכב בהיבטים השונים לעניין מעמדו של הרכב ביחס ל סרסור בהליך הפלילי וזיקתו לעבירות המיוחסות לו, ולגבי מקומו של המבקש בכול הפרשה. אין כמובן להקל ראש בחשיבות האלמנט העונשי שבחילוט רכוש ששימש לביצוע עבירה, אך יש לזכור באיזה שלב מצוי ההליך בתיק זה: שלב החקירה ובטרם הוגש כתב אישום. משמע, יחלוף זמן רב עד שיגיע לידי סיום וכול אותה עת תפגענה קשות זכויותיו של המבקש. הפגיעה ברכושו של אדם על ידי נטילתו ממנו כדי להבטיח אפשרות חילוט עתידית היא פגיעה ברכושו וקניינו, דהיינו, פגיעה בזכות יסוד, ולפיכך, יש לנקוט בו בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו- לאור עיקרון המידתיות. הווה אומר, רק כמוצא אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים אחרים להבטיח את תכלית התפיסה. במקרה זה בהתחשב בכך שמדובר בחילוט עתידי שאינו וודאי ולא חד משמעי. לשון אחר. המשך החזקת הרכב בידי המשטרה עלולה לגרום למבקש נזקים כלכליים ואחרים, ולא נראה כי תוצאה זו, בהתחשב בנסיבות שפורטו לעיל, תעמוד בדרישת המידתיות.

סבורני, כי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולאור הפגיעה במבקש שאינו קשור לביצוע העבירות אליהן מתייחס התפוס, נראה כי קיימת חלופה אשר תשיג את אותה מטרה לשמה מוחזק הרכב בפגיעה פחותה בו.

מכול הטעמים הללו הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל ולפיכך, אני מורה על החזרת הרכב התפוס למבקש, בכפוף לתנאים הבאים:

1.      ערבות עצמית וצד ג' על סך 30,000 ש"ח כול אחת.

2. נאסר בזה על המבקש להעביר את הרכב לצד ג', בין בהעברת הבעלות ובין בהעברת החזקה, או לעשות בהם כול דיס פוזיציה שהיא וזאת במשך 180 יום מהיום, או עד להחלטה אחרת של בית משפט, הכול לפי המוקדם.כמו כן, עליו להעמיד את הרכב לרשות המשטרה בכול עת שיידרש.