החלטה בתיק בש 2806/08

כנגד המשיב הוגש כתב אישום, ת.פ. 7108/08, בו מואשם המשיב בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בקשה זו היא הבקשה שבפני.

על פי עובדות כתב האישום, בין המשיב ובין המתלונן קיימת היכרות אישית. אצל המשיב התעורר חשד כי המתלונן מטריד את בת משפחתו. בעקבות כך, ביום 11.6.08 בסמוך לשעה 20.00, בזמן שהמתלונן שהה בביתו בכפר קרע הגיע המשיב וקרא לו לצאת החוצה. המשיב והמתלונן התיישבו במרפסת הקדמית של הבית ושוחחו ביניהם. לפתע חתך המשיב באמצעות סכין את המתלונן בפניו לכל אורך הלחי השמאלית ונמלט מהמקום. בעקבות הדקירה הובהל המתלונן לבי"ח הלל יפה בחדרה, שם בוצעה תפירה של החתך בהרדמה מקומית. כתוצאה ממעשי המשיב נגרם למתלונן חתך באורך 8 ס"מ בלחי השמאלית.

המבקשת טוענת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב וביניהן עדותו של המתלונן המתאר איך המשיב הגיע לביתו ולאחר מספר דקות דקר אותו בפניו וברח; עדותם של עדי ראיה נוספים; ראשית הודיה של המשיב בעימות עם המתלונן אשר במהלכה ביקש מהאחרון סליחה; תעודה רפואית המאשרת את החבלה בפניו של המתלונן; עדותו של הרופא לעניין הכלי שיכול היה לגרום לחבלה.

כן טוענת המבקשת כי מדובר בעבירה שעניינה אלימות חמורה תוך שימוש בנשק קר ועבירה זו מקימה עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק. נטען כי המשיב, על רקע סכסוך שהתגלע בינו לבין המתלונן, דקר את המתלונן בפניו באמצעות סכין וגרם לו חבלה חמורה. נוכח האמור נטען כי קיימת חזקת מסוכנות המעבירה את הנטל אל המשיב להפריכה.

המבקשת טוענת כי קיים יסוד סביר לחשש שבמידה והמשיב ישוחרר הוא יסכן את בטחונו של המתלונן וכן את ביטחון הציבור. כן קיים חשש שהמשיב ינסה להשפיע על העדים הנוספים וישבש הליכי משפט.

ב"כ המשיב אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב וקיומה של עילת מעצר. ב"כ המשיב טוען כי למשיב אין הרשעות קודמות ומדובר בבחור צעיר יליד שנת 1989.

ב"כ המשיב הציע לשלוח את המשיב לחלופת מעצר עם אזיק אלקטרוני בביתם של בני משפחתו של המשיב, מר אבו פריחה סלימאן וגב' אבו פריחה חאכמה, אשר מתגוררים בתל שבע אשר באזור באר שבע. המפקחים שהוצעו נחקרו על ידי ב"כ המבקשת במהלך הדיון שהתקיים ביום 2.7.08.

בתיק זה אין מחלוקת לעניין קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו.

כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי.

ראה:

בש"פ 4135/08 דראוושה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008);

בש"פ 5046/05 בהא קאסם ואח' נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005).

בהעדר נסיבות מיוחדות, דינו של העושה שימוש בסכין כדי לפגוע באחר, הוא מעצר עד תום ההליכים. ראה:

בש"פ 876/08 נסים אבו הדואן ואח' נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008);

בש"פ 6786/07 מחמד אבו זיאד נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007).

בענייננו מדובר במקרה חמור בו, לכאורה, הלך המשיב לביתו של המתלונן, כאשר הוא חמוש בסכין ובכוונה לפגוע במתלונן וחתך את המתלונן בפניו באמצעות הסכין שהייתה ברשותו. על כן, בנסיבות העניין, ניתן לומר כי נשקפת מסוכנות מהמשיב והמשיב לא הפריך חזקת מסוכנות זו. מכאן שקיימת גם עילת מעצר.

כלל הוא כי גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."